<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. והוא צאת הכוכבים, דכתיב ובא השמש וטהר. והאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא. ולא אמרינן ביאת שמשו ומאי וטהר טהר גברא, כלומר, שיהא טהור לאכול בתרומה משעת שקיעת החמה, דאם כן לימא קרא ויטהר, מאי וטהר, [ש"מ] ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא. וגירסת ר"ש ז"ל ופירושו בזה תמה גדול, דלדבריו אדפשטוה מברייתא לפשטוה ממתניתין, דאי כפרה מעכבא האי בערבין בשחרין הוא. ועוד, הוה ליה למפשטה ממתניתין דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ופליגי תנאי בגמרא בעונת ק"ש של ערבית, וכל המקדים אינו מקדים [קודם] שקיעת החמה. ופסק הרב אלפס כסתמא דמתניתין שהוא צאת הכוכבים.
ירושלמי שכתב ר"ש ז"ל: אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ועל הירושלמי הזה סומכין עכשו לקרות ק"ש קודם צאת הכוכבים. ועיקר ק"ש היא פרשה ראשונה שקורא אדם על מטתו. וכי תימא ולאו ברכה לבטלה היא, איברא לאו ברכה [לבטלה] היא, דהא תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, ואמרינן בגמרא לא הפסיד בברכות, אע"פ שעבר זמן קימה שהוא ג' שעות לא הפסיד בברכות, הכא נמי, אע"פ שלא הגיע זמן שכיבה לא הפסיד בברכות, דמה לי אם עבר זמן מה לי אם לא הגיע זמן. ועוד תנן אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, ופירש ר"ש ז"ל דלא גרסינן מותרין, דלאחר עמוד השחר נמי מותרין כדאמרינן לקמן מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, אלמא אע"פ שעבר זמן שכיבה והגיע זמן קימה לא הפסיד בברכות, הכא נמי לא שנא. ובאמת כי היה נכון להמתין עד צאת הכוכבים שהוא הזמן, אלא אם היה ההמון יוצא מבית הכנסת אחר תפלת המנחה קודם צאת הכוכבים לא היו חוזרים כולם לבית הכנסת בשעת צאת הכוכבים. ולפיכך נהגו לקרות ק"ש אחר תפלת המנחה, שהוא אחר שקיעת החמה אע"פ שאינו צאת הכוכבים, וסמכו על הירושלמי. ואנן לא ממחינן בידייהו משום ברכה לבטלה, דסמכינן על משנתינו ששנינו לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, ואמרינן עלה בגמרא לא הפסיד בברכות. ויש מביאין ראיה מהא דאמרינן בפרק תפלת השחר רב צלי של שבת בערב שבת, ואסקינן התם שאומר קדושה על הכוס, וודאי מדקדיש אכל, דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה, ומדאכל ודאי קרא ק"ש, אלמא רשאי אדם לקרות ק"ש בברכותיה קודם זמנה. ולאו מילתא היא, דלעולם אימא לך לא קרא ק"ש ואפילו הכי יש לו רשות לאכול כיון שלא הגיע זמן ק"ש. ורבינו יעקב פירש הירושלמי בענין אחר, שלא היו קורין אותה בבית הכנסת שלא בעונתה בברכות, אלא מנהגם היה לפתוח בתפלת המנחה ובתפלת המוספין בק"ש, כמו שאנו פותחין באשרי. ומיהו ר"ש ז"ל סמך על הירושלמי. ויש לסמוך עליו ועל מה ששנינו לא הפסיד בברכות.
<h2>דף ג.</h2>
תניא אין נכנסי' לחורבה ומתפללין בדרך והמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה.
<h2>דף ח:</h2>
תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר פעמים אדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת משיעלה עמוד השחר ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים בלילה, אלמא משיעלה עמוד השחר ליליא הוא, והדר תני ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום, אלמא יממא [הוא], לעולם ליליא הוא והאי דקרי ליה יממא, דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא. פירוש לעולם ליליא הוא, דלכתחלה לא קרינן של יום קודם הנץ החמה, ומיהו בדיעבד נפיק, דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתה. אמר ר' אחא בר' חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחאי. איכא דמתני לה להא דר' אחא בר' חנינא אהא ר' שמעון בן יוחאי אומר משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה, ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים ביום אלמא קודם הנץ החמה יממא הוא, והדר אמרת ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמלא ליליא הוא, לעולם יממא הוא, והאי דקרי לה ליליא, דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. פירוש לעולם יממא הוא דלכתחלה לא קרי של לילה אחר שיעלה עמוד השחר, ומיהו בדיעבד ובאנוס נפיק דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. כשתמצא לומר קודם שיעלה עמוד השחר זמן שכיבה לכל היא, אחר הנץ החמה זמן קימה לכל היא, משיעלה עמוד השחר עד הנץ החמה איכא דקיימי ואיכא דגנו, הילכך לית ליה לכתחלה למקרי ק"ש של ערבית כיון דלאו זמן שכיבה לכל הוא, ולא ק"ש של שחרית כיון דלאו זמן קימה [לכל] הוא, ומיהו בדיעבד יצא. ומזה הפירוש יתבאר לך פסק הרב אלפסי על נכון. ועוד יש ראיה למה שפסק, ממאי דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. ומאי דאקשי עלה הרב בעל המאור מהא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל ולכשיגיע זמן ק"ש קורא. ומאי קושיא, והא ההיא מתניתא ודאי אף לדברי הרב בעל המאור פליגא אדר' שמעון בן יוחאי קמייתא דאמר דלאחר שיעלה עמוד השחר קורא ק"ש של יום, וכיון דאפסיקא הלכתא כר' שמעון ממילא אדחיא ההיא מתניתא. ועוד יש לומר, דאיתא להא ואיתא להא, וכי קאתני התם ומתפלל, אפילו קודם היום קאמר, ועלה קאי ולכשיגיע זמן ק"ש קורא, וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן משמע שפירש ר"ש ז"ל בפרק תפלת השחר דכי קאתני ומתפלל אפילו קודם היום קאמר.
<h2>דף ט:</h2>
והפסק שראוי לסמוך עליו הוא שנ' שלא הוזכר הנץ החמה לענין ק"ש אלא משום תפלה שיתפלל ביום, דמכדי תנן מאימתי קורין את שמע בשחרין משיכיר בין תכלת ללבן, ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי, ותניא נמי ר' מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר' עקיבא אומר משיכיר בין חמור לערוד, אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו, ואמר רב הונא הלכה כאחרים. אלמא כולהו [תנאי] מודו ור' עקיבא בהדייהו, שזמן ק"ש הוא קודם הנץ החמה, ואם כן קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא. ותו היכי אתו ותיקין ליפלוגי אכולהו תנאי. אלא לאו ש"מ דותיקין בזמן ק"ש כחד מינייהו סבירא להו שהוא קודם הנץ החמה, ומשום תפלה הוא שהיו גומרין אותו עם הנץ החמה. ודייקא נמי דקא תני כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, אלמא עיקר שהייתן עד הנץ החמה משום תפלה הוא. ומאי דאמרינן בפרק אמר להם הממונה הילנאי אמו עשה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואמרינן עלה בגמרא תנא בשעת שחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנו ויודעין שהגיע זמן ק"ש מיתיבי הקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין אמר אביי לשאר עמא דבירושלם, ההיא נמי משום תפלה היא. ומאי דאמרינן נמי בפרק מי שמתו ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא יבא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא וכו', ואמרינן עלה לימא תנן סתמא כר' אליעזר, אפילו תימא ר' יהושע כי תניא ההיא לותיקין וכו'. ההיא נמי משום תפלה [הוא ד]קאמר, וקורא ק"ש קודם הנץ החמה מעט כדי שיתפלל אחר הנץ החמה. והא דתנן הקורא [את שמע] עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא שאנשי משמר מקדימין, והדבר ידוע שלא היו קורין אנשי משמר אלא אחר עמוד השחר, ואפילו הכי לא יצא ואפילו דיעבד. ההיא מיירי כגון שקרא קודם שיכיר בין תכלת ללבן או קודם שיכיר את חברו ברחוק ד' אמות. אבל אם קרא לאחר מכן אפילו קודם הנץ החמה יצא, ואפילו לכתחלה נמי אי לאו משום מסמך גאולה לתפלה שיתפלל ביום. והא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע [לולב ומנענע] מגלה וקורא בה ולכשיגיע זמן ק"ש קורא, הכא נמי מיירי קודם שיכיר בין תכלת ללבן, ולפיכך אינו קורא ק"ש בזמן ההוא. אבל לאחר זמנים אלו אפילו קודם הנץ החמה קורא, ומיהו משום מסמך גאולה לתפלה מבעי ליה למקרייה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביום כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל. זהו הפסק הנכון, ואם [כי] ידעתי כי לא כן כתבו הפוסקים, רק הרב אלפסי ז"ל אפשר שהלך בדרך זה.
<h2>דף יא.</h2>
מתני' מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך. איכא מאן דאמר דוקא בברכת השכיבנו (ש)אינו רשאי להאריך, משום דמאי דתקינו רבנן הויא כגאולה אריכתא, ואין לו להוסיף עליה כדי שיסמוך גאולה לתפלה, אבל בברכות אחרות של ק"ש רשאי להאריך, ועל זה נהגו הפייטנין לומר הפיוטין בברכות ק"ש. ועוד יש לפרש מקום שאמרו להאריך, כלומר מטבע ארוך אינו רשאי לעשות מטבע קצר, וכן מטבע קצר אינו רשאי לעשות מטבע ארוך, אבל במטבע ארוך רשאי להאריך. ירושלמי. אלו ברכות שמקצרין בהן המברך על המצות ועל הפירות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת המזון.
<h2>דף יא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שקרא ק"ש צריך לברך לאחר שקרא ק"ש אינו צריך לברך שכבר נפטר מאהבה רבה, ירושלמי והוא ששנה על אתר, פי' לאלתר אבל אם הפסיק צריך לברך. איכא מאן דגריס הוא שקרא על אתר, פי' שקרא ק"ש לאלתר שברך אהבה רבה ולפי' אין צריך לברך ברכת התורה ואפשר אפילו כשהפסיק. ומסתברא כגירסא קמייתא, מידי דהוה אתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן. ומסתברא שהבבלי חולק על הירושלמי כיון שלא הזכיר הבבלי והוא ששנה על אתר אלא צריך לתת טעם מאי שנא מתפלין.
אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שיקרא ק"ש צריך לברך, לאחר שיקרא ק"ש אינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה. ירושלמי והוא ששנה על אתר, פירוש לאלתר, אבל אם הפסיק צריך לברך. ואיכא מאן דגריס כגון שקרא על אתר, פירוש שקרא ק"ש לאלתר שברך אהבה רבה, ולפיכך אין צריך לברך ברכת התורה ואפטר אפילו כשהפסיק. ומסתברא כגרסא קמייתא, מידי דהוה אתפלין שכל זמן שמניחן מברך עליהם. [ומסתברא שהבבלי חולק על הירושלמי, כיון שלא הזכיר הבבלי והוא ששנה על אתר. אלא צריך לתת טעם בדבר מאי שנא מתפל(ל)ין].
תנן התם, בפרק אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו, מאי ברכה אחת אמר שמואל אהבה רבה, ר' זריקא אמר ר' אמי אמר ריש לקיש יוצר אור. אמר ריש לקיש זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו, ואסיקנא מאי ברכות אין מעכבות זו את זו, סדר ברכות, דאע"ג דאקדים אהבת עולם מקמי יוצר אור יצא, ואפילו לכתחלה נמי. אבל לברך ברכה אחת בלא חברתא לא איפשיטא, ולחומרא עבדינן. ומיהו בדיעבד אפילו לא ברך כלל יצא, מידי דהוה אכל מצוות שבתורה שאם עשאן בלא ברכה יצא, ותנן נמי היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, אלמא אע"פ שלא ברך יצא.
<h2>דף יב.</h2>
הכי גרסינן פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקא סבר דשכרא הוא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא, דאפילו סיים בדשכרא יצא, דהא תנן על כולם אם אמר שהכל יצא. אלא היכא דנקוט כסא דשכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי, בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתום ברכה אזלינן. פירוש, היכא דטעי בחתימה ולא טעי בפתיחה, כגון דנקיט כסא דשיכרא בידיה וכשהתחיל לברך ברוך אתה השם אלהינו מלך העולם בירך אדעתא למחתם שהכל וחתם בורא פרי הגפן, פשיטא דלא יצא, כיון דטעי בחתימה. כי קא מבעי לן היכא דטעי בפתיחה ולא טעי בחתימה, כגון שהתחיל לברך בכסא דשכרא בא"י אמ"ה אדעתא למחתם בורא פרי הגפן, וחתים שהכל. מאי, בתר עיקר ברכה, שהיא הזכרת השם אזלינן, ומהדרינן ליה, או בתר חתום ברכה אזלינן, ולא מהדרינן ליה, ולא איפשיט, הילכך לא מהדרינן ליה. ובנהמא ותמרי בברכה אחרונה, היכא דאכל נהמא וקא סבר תמרי אכל, [פתח] ובריך ברוך אתה השם אלהינו מלך העולם אדעתא לברוכי ברכת המזון בדתמרי שהוא על העץ ועל פרי העץ, וסיים בדנהמא שהוא ברכת המזון, היינו בעיין שטועה בפתיחה ואינו טועה בחתימה, ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. ואי אכל תמרי וקא סבר נהמא אכל, פתח ובריך בא"י אמ"ה אדעתא לברוכי ברכת המזון, וסיים בדתמרי שהוא על העץ ועל פרי העץ יצא, שאפילו סיים בדנהמא נמי יצא, מאי טעמא דתמרי נמי מיזן זייני, ומאי מיזן זייני, כלומר, שהם מזון כחמשת המינין, ולא זיין ממש קאמר, דכל מידי נמי מיזן זייני חוץ מן המים ומן המלח, כדאיתא בפרק כיצד מברכין אלא (מ)מזון קאמר, שאין נקרא מזון חמשת המינין, ואשמועינן הכא דתמרי נמי מזון מיקרו, ואם ברך עליהם ברכת המזון יצא. והוא הדין נמי ליין דמסעד סעיד כדאמרינן בפרק כיצד מברכין ואם בירך עליהם ברכת המזון יצא. ושמעינן מיהא טעמא דמיזן זייני, אבל מידי דלאו מזון אע"פ שהוא משבעת המינין כגון תאנים וענבים ורמונים אין ברכת המזון פוטרתן, שאין שלש ברכות פוטרות ברכה אחת מעין שלש אלא במידי דמיקרי מזון, אבל במידי דלא מיקרי מזון, אין שלש ברכות פוטרות ברכה אחת מעין שלש, ובמידי דמקרי מזון נמי לא אמרן אלא בדיעבד אבל לכתחלה מברך על זה ברכה אחת מעין שלש, וחוזר ומברך שלש ברכות, והיינו דאמרי בפרק כיצד מברכין הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמר רב הונא מברך לפניהם ואין מברך לאחריהם, ורב ששת אמר מברך בין לפניהם בין לאחריהם. ואפילו רב הונא לא קאמר אלא בתוך הסעודה, אבל לאחר הסעודה מודה שטעון ברכה לאחריהם.
והרב אלפסי ז"ל גריס פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וכו' אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא וקסבר חמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא יצא, אלא פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא (בדשיכרא) מאי, ולא איפשיט ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. זה כתב הרב אלפסי ז"ל. והוא דבר תימה, היאך יוצא בשכר בבורא פרי הגפן. אלא שיש לומר כי לדברי הרב ז"ל הזכרת השם הוא עיקר הברכה, וכיון דבהזכרת השם אינו טועה, אע"פ שטועה בחתימה לא מהדרינן ליה. ופירושא דשמעתא לסברת הרב ז"ל הכי הוא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי, בתר עיקר ברכה שהוא הזכרת השם אזלינן, וכיון דלא טעי בהזכרת השם אע"ג דטעי בחתימה יצא, או דילמא בתר חתימה אזלינן והא טעי בחתימה, ולא יצא, ת"ש שחרית פתח ביוצר אור, כשאמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא יוצר אור, וכשאמר מלך העולם טעה וסיים פתיחתו אשר בדברו מעריב ערבים וכולה ברכה עד סופה לא יצא, וכן פירש רש"י ז"ל. ומסיפא אתינן למפשטא, דאילו רישא דין הוא שלא יצא, שהרי סיים במעריב ערבים, נמצא שטעה בהזכרת השם ובחתימה, אבל מסיפא דקא תני פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. שמעינן דהיכא דטעי בעיקר הברכה שהיא תחלתה ולא טעי בחתימה יצא, דבתר חתימה אזלינן, וממילא היכא דטעי בחתימה ולא טעי בעיקר ברכה לא יצא. וכי תימא למה לי לאתויי מתניתין, והא מגופא דשמעתא נמי שמעינן דהיכא דטעי בעיקר ברכה שהיא תחלתה ולא טעי בחתימה יצא, דהא אמר אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא יצא, איכא למימר שאני התם דאפילו למאי דקא סבר חמרא הוא אי פתח בדשכרא יצא. ומשני שאני התם דקא בריך, כלומר בתר עיקר ברכה שהוא הזכרת השם אזלינן, ולא בתר חתימה, והתם היינו טעמא דיצא שהרי הזכיר את השם בחתימה בלא טעות. הא ניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרה אינה ברכה, שפיר מצית לשנויי שאני התם דקא בריך, אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר, הרי לית בה מלכות וכו'. ת"ש מסיפא, כללו של דבר הכל הולך אחר החתום, לאתויי מאי. לאו לאיתויי הא דאמרן, לא לאתויי נהמא ותמרי, היכי דמי אילימא דאכל נהמא וקא סבר תמרי אכל, ופתח ובריך אדעתא דתמרי וסיים בדנהמא היינו בעיין. פירוש, ואי בבעיין יצא, אלמא בתר עיקר ברכה אזלינן, הכא לא יצא, ואי בבעיין לא יצא הכא יצא. אלא דאכל תמרי וקא סבר נהמא הוא ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי, יצא, דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא, מאי טעמא תמרי נמי מיזן זייני. הכי פירושא דשמעתא לגרסת הרב אלפסי ז"ל. והוא הולך בפירושה כפי' ר"ש ז"ל. ויש לרב הראב"ד ז"ל פירוש אחר בשמועה זו לגרסת הרב אלפסי ז"ל, והוא רחוק מדעתי. גם מה שפירשתי לדעת הרב אלפסי הוא רחוק מן הדעת לומר שמי שברך ברך אתה השם אלהינו מלך העולם ולא גמר, שיצא ידי ברכה.
<h2>דף יג.</h2>
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. גמרא. שמעת מינה מצות צריכות כונה, מאי אם כיון לבו, לקרות, לקרות הא קא קרי, דילמא בקורא להגיה. וכן הלכתא שאם אינו קורא להגיה, אפילו לא כיון לבו לצאת אלא לקריאה יצא, דמצות אינו צריכות כונה. וכבר ביארתיה במסכת ראש השנה. ודע כי שלש כונות חלוקות זו מזו יש בק"ש כונת הלב וכונת קריאה וכונה לצאת. כונת הלב לא בעינן אלא בפסוק ראשון. כונת קריאה בעינן בכל הפרשיות, שאם קורא להגיה לא יצא. כונה לצאת לא בעינן אפילו בפסוק ראשון. ויש בו כונה רביעית ולא הוזכרה בשמועה זו אלא בסוף פרק זה, והוא שלא יעסוק במלאכתו בפרק ראשון. ולא משום כונת הלב אלא כי היכי דלא לשויה עראי, דכתיב ודברת בם, עשה אותם קבע.
<h2>דף יד.</h2>
אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק, באמצע הפרק אינו פוסק, ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק. פירש רבינו האיי ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל הוי כק"ש ליראה ולכבוד ולכל אדם, ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק כעין בין פרק לפרק דק"ש ואפילו יחיד עם הצבור בבבל שקורין ומדלגין בראש חדש פוסק באמצע הפרק, כעין בין פרק לפרק דק"ש. והאי דקאמר ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, לאו דוקא גומר, דאפילו אתחולי נמי לא מתחיל. אלא איידי דקאמר ברישא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל נקט סיפא [אינו] גומר, והוא הדין נמי להתחיל. והכי תניא בפרק במה מדליקין תנא לא יתחיל ואם התחיל גומר. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף טו.</h2>
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא. אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות דברי הכל יצא, והלכתא כרב יוסף. הלכך הא דתנן הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן, הכי קאמר דחרש דלכתחלה הוא דלא, הא בדיעבד שפיר דמי, דהא בשאר מצות דברי הכל יצא. שוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא.
<h2>דף טז:</h2>
הא דתנן [רחץ] לילה הראשון שמתה אשתו, ואמרינן עלה בגמרא אלמא קסבר אנינות לילה דרבנן. פירוש, שיום המיתה אינו תופס לילו, וכן הלכתא. והא דאמרינן בפרק אין מגלחין אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך, אי אבלות שמעיקרא הוא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, שמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה. התם לאו באבלות שבעה אלא באבלות שלשים, כגון תספורת שהוא מן התורה שלשים יום, דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן פרע פרע מנזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו. והוא ל' יום דכתיב ביה יהיה, ויהיה בגימטריא ל' יום. אלמא אבלות תספורת ל' יום מן התורה. ועלה אמרינן התם אי אבלות דמעיקרא הוא, כגון שמנה ימים לפני הרגל, אתי עשה דרבים ומבטל לה ומגלח ערב הרגל. והרב אלפסי כתב בענין אחר, ומה שכתבתי הוא הנכון. וכן פירש הרב ראב"ד.
<h2>דף יז:</h2>
הא דתני מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן אין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. פירוש, אינו צריך לברך המוציא וברכת המזון, וכן אחרים אין צריכין לאכול ולברך בשבילו המוציא וברכת המזון, וגם אינו מצטרף לזימון ואינו מזמן על אחרים, מפני שאין מחויב בדבר.
<h2>דף יח.</h2>
תניא המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות [בתורה]. היו שנים זה משמר וזה קורא, בן עזאי אומר היו באין בספינה מניחה בזוית זו ומתפלל בזוית אחר. ולית הלכתא כותיה, דחיישינן לעכברים.
ר' חייא ור' נתן הוה אזלי בבית הקברות הוה שדיא תכלתי' דר' נתן על קבריהם, א"ל ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באים אצלינו ועכשו מחרפין אותנו. משמע מהכא שאין עושין ציצית לתכריכי המת. ותניא נמי באבל רבתי אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי. וקשיא הא דגרסינן במנחות בפרק התכלת אמר רב טובי בר קסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה, מאי טעמא, אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום דכתיב לועג לרש. ומדקאמר רמינן ליה ולא אמר רמינן מיניה, אלמא מטילין ליה קאמר, וקשיין אהדדי. וכתב הרב בעל המאור במסכת מועד קטן שמעתי בשם הרב ר' יצחק בר' מלכי צדק הלכה למעשה, כשנושאין את המת לבית הקברות מוציאין טלית שהניח לתכריכין מן הקופסא. והוא אין לה ציצית, מפני שעשאוה לכבוד ולא לכסות, וכורכין בו את המת. ואותה שעה מטילין לה ציצית, שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בטליתותיהם מצוייצין בציצית שלהן והוא הולך בלא ציצית, ונראה כעובר משום לועג לרש. וכשגונזין אותו בקברו מתירין לו ציצית. לקיים דברי ר' יוחנן דאמר מצות בטלות לעתיד לבוא. כל זה כתב הרב ז"ל. ואע"ג דאשכחן במתי מדבר שהיה להם ציצית בפרק המוכר את הספינה, שאני התם מפני שהיו קוברין את עצמן בחייהם ולא היו יודעים אם יקומו.
<h2>דף יט.</h2>
אמר ר' יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות מנדין על כבוד הרב וכולן שנינו במשנתינו, אמר ליה ר' אלעזר היכא, אמר ליה לכי תשכח, נפק דק ואשכח תלת, המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמזלזל בנטילת ידים, והמגיס דעתו כלפי מעלה.
<h2>דף יט:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה אין תבונה ואין עצה לנגד השם, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ודוקא בכלאים דאורייתא שהוא שוע טווי ונוז, אבל בכלאים דרבנן דהוא שוע או טווי או נוז אין פושטו בשוק, דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ומאי לא תעשה שבתורה לאו דלא תסור, דכל דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו.
תניא קברו את המת וחזרו ולפניהם שני דרכים אחת טהורה ואחת טמאה באים בטהורה בא עמהם בטהורה, באין בטמאה בא עמהן בטמאה, משום כבודו. פירוש, ואע"פ שהוא כהן. ואוקימנא בבית הפרס דרבנן, דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך, רב יהודה משום ר' יהודה בר' אמי אמר בית הפרס שנדש טהור. אלמא דרבנן [הוא], אבל בטומאה דאורייתא לא שרינן ליה. תניא אמר ר' אלעזר בר' צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת פני מלכים, ואוקימנא כדרבא דאמר רבא דבר תורה כל שיש [בו] חלל טפח חוצץ בפני הטומאה שאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, ומיעוט אין בהם חלל טפח, וגזרו על שיש בהן חלל טפח משום דאין בהן חלל טפח, והכא משום כבוד מלכות לא גזרו רבנן.
ואנו רגילין להקשות תיפוק לי' משום ארון גופיה, [דהא] קיימא לן גולל ודופק מטמא באהל מן התורה, כדאיתא בפרק העור והרוטב ובפרק בהמה המקשה. ואנו רגילים לומר בפירוק קושיא זו, אע"פ שגולל ודופק מטמא באהל אין כהן מוזהר עליו, דתניא בתוספתא דמכות זה הכלל [כל] טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהנים לוקין עליו את הארבעים, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו כהנים אין לוקין עליו. ותנן במסכת נזיר פרק כהן גדול על אלו טמאות אין הנזיר מגלח [עליו] הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעים במת. הא למדת שאין הנזיר מגלח עליו, וכיון שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו. ואע"פ שכהן מוזהר מן התורה שלא ליכנס בבית הקברות, מדאקשינן בפרק אלו מציאות גבי היה כהן והיא בבית הקברות, פשיטא מי אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. שאני בית הקברות דכיון שהמת נקבר שם הוה ליה טומאה רצוצה ובוקעת ועולה, והוה ליה טומאת מת עצמו. אבל גולל ודופק וכלים הנוגעים במת, והוא הדין לחרב אע"פ שהוא כחלל ומטמא באהל לדברי רבינו יעקב ז"ל, אפילו הכי אין כהן מוזהר עליו, דהוה ליה כלים הנוגעים במת. רק הרב ר' יצחק בר' אשר בעל התוספות כתב בפרק קמא דשבת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא לענין מגע, אבל אינו מטמא באהל. וקשיא ליה הא דתניא במסכת נזיר פרק כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהל על פני המת, בחלל אבר הנחלל מן המת ויש בו להעלות ארוכה, חרב הרי הוא כחלל. ותניא גבי נגיעה וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה, או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה. אלמא מדכתביה רחמנא גבי מאהילים ולא כתביה גבי מגע ומשא, אלמא באהל נמי מטמא. ומיהו אין כהן מוזהר עליו, דהוה ליה כלים הנוגעים במת.
אחר כך מצאתי לרב הראב"ד ז"ל שכתב כדברי הרב בעל התוספות, שאין חרב מטמא באהל. ועל הראיה שכתבתי כתב בזה הלשון: ואני אומר אינה ראיה. שלא היה לו לכתבו במקרא הזה, לפי שהוא מדבר כאן בהזאה, והזה על האהל ועל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל הנוגע בעצם, ואי כתב רחמנא הכא חלל חרב הוה אמינא מה חלל אין לו טהרה במקוה אף חרב [אין לו טהרה במקוה], ולאפוקי מידי טהרה אקשיה רחמנא לחלל, משום הכי כתביה רחמנא גבי מיטמאין והדר כתביה גבי טהרה שהוא ככל הכלים לקבל הזאה. מכל מקום בין לדברי בין לדבריהם כהן אינו מוזהר עליו לא במגעו ולא במשאו ולא באהלו, דהיינו כלים הנוגעים במת שאין הנזיר מגלח עליהם ואין כהן מוזהר עליהם. כל זה כתב הראב"ד ז"ל. וכתב הרב דודי ר' אשר ז"ל בפרק קמא דשבת דחרב מטמא באהל כחלל, אבל לעולם אימא לך דהיכא דנטמא חרב משום אהל, לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל.
<h2>דף כ:</h2>
איבעיא להו נשים בברכת המזון דאוריתא או דרבנן, למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן, אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אי אמרת דרבנן הוה ליה אינו מחויב בדבר ואינו מוציא הרבים ידי חובתן. ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים [תבא] מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן היכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ולטעמיך קטן מי איכא [מאן ד]אמר דאורייתא למלמד, אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעור דרבנן, שהוא כזית, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולא איפשיטא. הילכך אין האשה מוציאה רבים ידי חובתן, דדילמא דרבנן הוא, משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת את השם אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, מי שיש לו חלק בארץ, יצאו נשים שאין להם חלק בארץ בשביל עצמן אלא משום מורישיהן כבנות צלפחד. והא דאמרינן הכא דכזית הוא דרבנן, איכא לאקשויי עלה מיהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו, שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד, אלא הכי אמר ר' יוחנן להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ואנו רגילים בפירוק קושיא זו לומר דהכי קאמר התם, שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד, דאפילו לא אכל אלא כזית אינו יוצא בברכת שמעון בן שטח ששתה כוס של יין. אלא הכי אמר ר' יוחנן להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, והוא שאכל האחר כזית דגן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל אם אכל האחר שיעור דאורייתא, אין זה שאכל כזית מוציאו, ואע"פ שהוא מחויב בדבר אם אכל שיעורא דאורייתא, שכשם שהאשה והקטן שאינן חייבין אלא מדרבנן מוציאין מי שאכל כזית, ואע"פ שהוא מחויב מן התורה אם אכל כשיעור, השתא מיהת כיון דלא אכל אלא כזית אינו מחויב בדבר קרינן ביה, הכי נמי זה שמחויב מן התורה, אם לא אכל כשיעור אלא כזית לחוד הוא דאכל, אינו מחויב בדבר קרינא ביה, ואינו מוציא מי שאכל שיעורא דאורייתא. והרב בעל המאור כתב ומי שמחויב בדבר אם שבע(ו), אפילו לא אכל אלא כזית דהוא שיעורא דרבנן, מוציא אחרים שאכלו כדי שבען. אבל אם קטן ואשה שאינן מחויבין בדבר כלל אין מוציאין אלא מי שאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן. וכן פירש ר"ש ז"ל. והראב"ד דחה סוגיא זו ואמר דכזית שיעורא דאורייתא הוא. והילכך אשה חייבת בברכת המזון מן התורה. ומה שאמרו בן מברך לאביו אוקימנא בירושלמי בעונה אחריהן אמן, כי ההיא דתנינן תמן מי שהיה עבד או קטן או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים, ולא נהיר, מדלא שני ליה הכי בתלמודא דידן, ומה שכתבתי הוא הנכון.
מתניתין. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פירוש, אינו מברך אפילו בהרהור. ועל המזון מברך לאחריו בהרהור ואינו מברך לפניו אפילו בהרהור. אוקימנא בגמרא דבדאורייתא מהרהר בדרבנן אינו מהרהר. גמרא. אמר ר' אבינא זאת אומרת הרהור כדבור דאמי, דאי ס"ד לאו כדבור דמי למה מהרהר, אלא מאי כדבור דמי יוציא בשפתיו, לא, כדאשכחינן בסיני. ורב חסדא אמר לאו כדבור דמי דאי ס"ד כדבור דמי למה מהרהר. למסקנא אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן. ומסתברא דפלוגתא דר' אבינא בהרהור כדבור דמי או לאו כדבור דמי, דוקא לבעל קרי, דלר' אבינא אין צריך לחזור ולקרוא את שמע אחר שטבל, ולרב חסדא צריך לחזור ולקרות את שמע אחר שטבל, אבל במי שאינו בעל קרי דכולי עלמא אינו יוצא בהרהור. דמדפליגי ר' יהודה ור' יוסי בהקורא את שמע ולא השמיע לאזניו, ולא פליגי נמי במהרהר, אלמא אפילו לר' יהודה צריך שיוציא בשפתיו. ופלוגתא דר' אבינא ור' חסדא אליבא דר' יהודה היא, דאילו אליבא דר' יוסי כיון דאמר לא יצא, לא שנא בעל קרי ושאינו בעל קרי לא יצא, אלא פלוגתייהו אליבא דר' יהודה, דלרב חסדא בעל קרי וטהור חד דינא אית להו שצריך שיוציא בשפתיו, ולרב אבינא לא, בעל קרי יוצא בהרהור. והא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא, תרגומא שהוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו. והא דאמר ר' מאיר נמי אחר כונת הלב הן הן הדברים, תרגומא שהוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו, דאי אמרת כונת הלב ממש שהוא הרהור, אלמא אית ליה לר' מאיר הרהור כדבור דמי אפילו בטהור וכל שכן בבעל קרי, ואם כן היכי אמר רב חסדא אי ס"ד כדבור דמי יוציא בשפתיו והא (אמר) ר' מאיר דאית ליה הרהור כדבור דמי ותניא לקמן בעל קרי שאין לו מים לטבול מהרהר ואינו מוציא בשפתיו דברי ר' מאיר, אלא לאו ש"מ כדפרישנא. ולענין פסק הלכה, הא פרישנא דבאיניש דעלמא דכולי עלמא לאו כדבור דמי. ובבעל קרי הא נהגו העם לקרוא ולהתפלל בלא טבילה, וסמכו על מה שאמרו נהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא ובטלוה לטבילותא ואין צריך לא טבילה ולא נתינת תשעת קבין, וראיה לדבר, מאותו תלמיד שהיה מגמגם למעלה מר' יהודה בן בתירא שלא היו עליו אפילו תשעה קבין, ואמר לו פתח פיך. ועוד ראיה מן הירושלמי דתני יום הכפורים אסור ברחיצה ובתשמיש המטה. ואמ' דתשמיש המטה אצטריך למתני במקום שאין טובלין.
<h2>דף כא.</h2>
ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא. פירוש בברכותיה, אבל שלא בברכותיה ודאי קורא, דהא אמרינן בפרק היה קורא טעה בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה. והלכתא ק"ש דאורייתא, חוזר וקורא בברכותיה. וראיה לדבר הא דאמרינן בפרק במה מדליקין אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברוכי [ספק דדבריהם לא בעי ברוכי] רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. ש"מ טעמא דרוב עמי הארץ מעשרין הן, הא פלגא ופלגא בעי ברוכי, כיון שמצות מעשר מן התורה. ודוקא בדבר שבודאי היה בו חיוב כגון ק"ש ומעשר, אבל בדבר שמתחלתו ספק כגון ספק ערלה כבושה כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק ר' אליעזר דמילה דלא מברכינן עלה אע"פ שחיוב מילה הוא מן התורה.
אמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה. איכא דמפרש פוסק אם רצה, ומיהו אם רצה לגמור בתורת נדבה יגמור. והרב אלפסי פירש שאין לו רשות לגמור. ומסתברא כותיה, מדאמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל [התפלל] ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יתפלל ואם לאו לא יתפלל וצריכא דאי אשמועינן קמייתא וכו'. והא ודאי בהך בתרייתא דצבור דאמ' אל יתפלל, אין לו רשות להתפלל, ואי קמייתא דאמ' פוסק, יש לו רשות לגמור, אמאי קאמר וצריכא, הא ודאי צריכא וצריכא, דבקמייתא יש לו רשות לגמור ובבתרייתא אין לו רשות [לגמור ו]להתפלל. וכי תימא בתרייתא נמי דקאמר אם לאו אל יתפלל, אין חובה עליו להתפלל קאמר, אם כן אם יכול לחדש בה דבר, נימא שחובה עליו להתפלל, אלא ודאי אסור להתפלל קאמר, מפני שנראית תפלתו חובה כתפלת צבור, אבל אם יכול לחדש בה דבר מוכחא מילתא דתפלת נדבה היא. אלא ודאי כפירוש הרב אלפסי מסתבר.
הא דבעו מיניה מרבה בר אבוה הני בני רב דטעו ומדכרי של חול בשבת מהו שיגמורו, אמר להם גומר כל אותה ברכה. ומסתברא לי דבתפלת מוספין אין גומר הברכה, מדקאמרינן התם גברא בר חיובא ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת. ופירוש גברא בר חיובא הוא בשמנה עשרה, (אלא) [ואילו] במוספין לאו בר חיובא הוא בשמנה עשרה כלל, דהא מוסף דראש חדש ליכא כבוד שבת ולא מצלינן שמנה עשרה. [וכן דעת הר"ם במז"ל]. והראב"ד ז"ל כתב דבמוסף נמי גומר הברכה. והביא ראיה מן הירושלמי. ולא בריר לי.
<h2>דף כב.</h2>
אמר רב נחמן בר יצחק נהגי עלמא כהני תלת סבי כר' יהודה בן בתירא בטבילה, וכר' יאשיה בכלאים, וכר' אלעי בראשית הגז, כר' יהודה בן בתירא הא דאמרן. פירוש ואפילו תשעה קבין לא צריך לר' יהודה, שהרי אותו תלמיד לא טבל ולא נתנו עליו תשעת קבין, ואמרו לו ר' יהודה בן בתירא בני פתח פיך ויאירו דבריך.
כר' יאשיה בכלאים, דתניא ר' יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פירוש וחייב שתים, אחת משום כלאי זרעים ואחת משום כלאי הכרם. ואם אין שלשתן במפולת יד, אם זרע חטה ושעורה חייב משום כלאי זרעים, ואם חטה וחרצן פטור מכלום. והראב"ד ז"ל כתב דבחטה וחרצן נמי או בשעורה וחרצן איכא משום כלאי זרעים. ובזה לא ירדתי לסוף דעתו, וכן כתב הרב ר' משה ז"ל דאם זרע זרעים וזרע (אילן) [אותן] יחד אין בו משום כלאי זרעים. ולמאי דכתב הראב"ד ז"ל, קשיא לי הא דגרסינן במסכת בכורות בפרק מעשר בהמה, מניין שאין תורמין ממין על שאינו מינו, אמר ריש לקיש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, אמרה תורה תן חלב לזה ותן חלב לזה. אשכחן תירוש ויצהר, דגן ויצהר, תירוש ודגן, דגן ודגן מניין. קל וחומר מה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה, ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה. אלמא חטה וחרצן אינן כלאים אפילו דרך זריעה, דאם כן קל וחומר איתיה. ומהכא משמע נמי לכאורה דחטה וחרצן או שעורה וחרצן אינן אסורין בהנאה, דאם כן קל וחומר איתיה. ופירוש דגן ודגן, חטים ושעורים, שהכל נקרא דגן. ואם אינן שלשתן במפולת יד אינו חייב משום כלאי הכרם. מיהו אם זרע שני מינין בכרם הנטוע כבר אסור בהנאה, שהרי אמרו המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קדש מדכתיב המלאה וכתיב הזרע, וכדאיתא בפרק כל שעה זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. ואם זרע מין אחד בכרם, כיון דנהוג עלמא כר' יאשיה מחזי שמותר באכילה ובהנאה, דלא אמר רחמנא פן תקדש אלא בשלשה מינין שיש כרמך וכלאים, אבל במין אחד וחרצן כשם שמותר לזרוע כר' יאשיה כך מותר באכילה ובהנאה. ואיכא מאן דאמר דכי נהוג כר' יאשיה הני מילי לענין זריעה שמותר לזרוע מין אחד בכרם, ומיהו אם זרעו אסור בהנאה. ונראה כי הרב ר' משה ז"ל הכי סבירא ליה. ולא מחוור, דאם כן אמאי נהוג כר' יאשיה אם אסור בהנאה הזרע והכרם. ובמסכת קדושין בפרק ראשון אמרינן, רב נחמן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו לההוא גברא דקא זרע ביני גופני, אמ' ליה ליתי מר ונשמתיה, אמר ליה לא צהריתו לא קיימא לן כר' יאשיה. ואם היה אסור בהנאה למה היה זורע ביני גופני. וכלאי הכרם אסורים בארץ מן התורה ובחוצה לארץ מדרבנן. הילכך ספקן מותר, וכדתנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור וכו' ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד. ובארץ ישראל נמי שהן אסורין מן התורה, דוקא קנבוס ולוף, [אבל] שאר זרעים דרבנן הוא. ורבו הפירושים בזה כמו שכתוב בספר הישר. וטעם קנבוס ולוף מצאתי מוגה בספר אבא מרי ז"ל בפרק הקומץ, כדתנן היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יביא זרע לשם מפני שעושות לשלש שנים. והא דאמרינן התם שאר זרעים דרבנן, פירוש שאר זרעים שאינן מחמשת המינין. אבל חמשת המינין דאורייתא נינהו, מדקאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן. והראב"ד ז"ל פירש, דהא דאמרינן קנבוס ולוף אסרה תורה דוקא למסרינהו בהנאה, אבל בזריעה שאר זרעים נמי אסורים מן התורה. והוי יודע דבכלאי זרעים לא בעינן במפולת יד, דתנן בפרק שני דכלאים, היתה שדהו זרוע חטים, ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע וכו'. ובפרק כל שעה נמי אמרינן, קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה בית רובע. ומסתברא דאפילו לר' יאשיה, משום דכתיב שדך, אבל כרמך הוא חרצן. וכלאי זרעים בחוצה לארץ מותר לזרען. ואף בארץ שהן אסורין מן התורה, אם זרען מותרין באכילה, והכי איתא בפרק קמא דקדושין ובפרק כל הבשר נמי אמרינן כלאי זרעים ליתסרן דהא תיעבתי לך הוא. ועוד שנינו במסכת כלאים כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה.
כר' אלעי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ. ופירש ר"ש ז"ל במסכת חולין דהוא הדין למתנות, דתרווייהו חד טעמא הוא, דגמרינן נתינה נתינה מתרומה.
<h2>דף כג.</h2>
הא דאיבעאי לן מהו שיכנס אדם בתפלין לבית הכסא קבוע וישתין בהן מים. ואסיקנא אסור שמא יפנה בהן, דוקא כשלובשן כדרך מצותן. אבל אם אחזן בידו, בית הכסא ארעי דאיכא ניצוצות אסור, בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי.
<h2>דף כג:</h2>
תני חדא כשהוא נפנה מגלה מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים, ותניא אידך מלאחריו טפח ומלפניו לא כלום, ואוקימנא אידי ואידי בגדולים ולא קשיא הא באיש הא באשה. פירוש באשה מאחריו טפח ומלפניו טפחיים לפי שאי אפשר לגדולים בלא קטנים, והאיש מלפניו לא כלום, ומפורש בירושלמי שכן האיש מפשיל לאחוריו ומטיל מים.
<h2>דף כד.</h2>
אמר ליה רב מרי לרב פפא יצא שערו בבגדו מהו, קרי עלה שער שער, שאין [בו] משום ערוה. אמר ר' יצחק טפח באשה ערוה, למאי אילימא לאסתכולי בה, והא אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף, אלא באשתו, [ובדברי תורה אמאי לא, אלא באשתו] ובק"ש.
אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר גלי שוק עברי נהרות. אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב, אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים. כולהו הני הלכתא נינהו. ואפילו לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה, הני מילי עגבות דנגעי אהדדי, אי נמי עגבות דנפשיה ומגולות ולא מסתכל בהו, אבל לאיסתכולי ודאי אסור.
והא דאמרינן טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובק"ש, פירש הראב"ד דוקא ממקום צנוע, ואתא רב חסדא [למימר] דשוק מקום צנוע באשה ואע"פ שאינו צנוע באיש, אבל פניה וידיה ושערה מחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להן מפני שרגיל בהן ולא טריד. ובאשה אחרת ודאי אסור להסתכל בשום מקום אפילו באצבע קטנה ובשערה, ואסור לשמוע קול דבריה, וכדאמרינן בקדושין לשדר לה מר שלמא לילתא, אמר ליה הכי אמר רב הונא קול באשה ערוה. ומשום שלום קאמר אלא הכל לשום שמים, כל זה כתב הראב"ד ז"ל.
<h2>דף כה.</h2>
הא דאמר רב הונא צואה על בשרו או ידיו מטונפות בבית הכסא מותר לקרוא ק"ש, וקיימא לן כותיה [מדאקשינן מינה בפרק אמר להם הממונה לרב פפא דאמר צואה במקומה אסור לקרות ק"ש כנגדה. כך כתב הרב בהלכותיו. מיהו ר"ש ז"ל כתב דמדרב חסדא נמי קא מקשי, דעד כאן לא קאמר אסור אלא משום כל עצמותי תאמרנה, אבל משום זוהמת הריח לא, וקשיא לרב פפא מתרווייהו. עכ"ל ר"ש ז"ל בפרק אמר להם הממונה]. מסתברא בצואה על בשרו, והיא תחת בגדיו ואין ריחה נודף. וידיו מונחות בבית הכסא, סתום ואין שם ריח.
תניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שיש בתוכן עורות. פירוש הא דקתני בזמן שיש בתוכן עורות, אכלבים ואחזירים קאי. ואיכא מאן דאמר הוא הדין נמי אצואת תרנגולים שמותר. ולא מסתברא כותיה, [דגרסינן בפרק כל כתבי כופין קערה על צואה של תרנגולין מפני קטן ופרכינן גרף של רעי הוא]. ירושלמי ר' יוסי בר' חנינא אומר מרחיקין מגללי בהמות ארבע אמות, ר' שמואל בר רב יצחק ברכים ובלבד של חמור ובבא מן הדרך, תנינן מרחיקין מצואת החזיר ומצואת נמיה ומצואת תרנגולין ארבע אמות, אמר ר' יוסי ובלבד באדומים.
קיימא לן במי רגלים, רשומן ניכר מותר אם אינן מטפיחין. ובטופח להטפיח פליגי ר' יוסי ורבנן, דרבנן סברי בעינן טופח להטפיח והלכתא כרבנן. ואיכא דמפרש איפכא דרבנן סברי לא בעינן להטפיח. ומסתברא כפירושא קמא, מדקאמר ר' יוסי כל זמן שמטפיחין.
<h2>דף כה:</h2>
תניא גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדן בין לפני המטה בין לאחר המטה, רשב"ג אומר לאחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא, ר' שמעון בן אלעזר אומר אפילו בית בן מאה אמה לא יקרא את שמע עד שיניחם תחת המטה או עד שיוציאם. אמר רב יוסף בעאי מיניה מרב הונא מטה פחות מג' כלבוד דמי או לא. ארבעה וחמשה ששה שבעה שמונה תשעה מהו. עשרה ודאי לא איבעי לי דכל עשרה רשותא אחריתי הוא. פי' לרשב"ג קא מיבעיא ליה דאמר אחר המטה קורא מיד, אם היא חוצצת או לא, עשרה ודאי חוצצת. ואית דגרסי בעא מיניה רב יוסף מרב הונא מטה פחות מג' ודאי כלבוד דמי, שלשה ארבעה חמשה מהו, עשרה ודאי לא מיבעיא ליה, דכל עשרה רשותא אחריתי הוא. ולהאי גירסא משמע דלר' שמעון בן אלעזר קא מיבעיא ליה דאמר עד שיניחם תחת המטה, באיזה מטה הוא, בפחות מג' ודאי כלבוד דמי וכמאן דמכסיא היא, מג' ועד עשרה מיבעיא ליה, אבל עשרה פשיטא דלאו כמכוסה הוא ולא מגנא לצואה שתחתיה. הרב אלפסי לא כתב מכל אלו כלום, משמע דהלכתא כתנא קמא. ואפילו הכי אם כפירוש השני, הוה ליה למכתב הא מילתא, דבתחת המטה משמע דלא פליגי רבנן. ונראה כי הרב אלפסי פירש כפירוש הראשון דלרשב"ג קא מיבעיא, וכיון דהלכה כתנא קמא לא שנא שלשה ולא שנא עשרה אינה חוצצת. ויש לפרש בעיא דרב יוסף נמי אדרבנן, והכי קאמר, בפחות משלשה ודאי אמרי רבנן דלא מפלגא, אלא מג' ועד י' מי מודו דמפלגא או לא. י' ודאי פשיטא דמפלגא. וכיון שהרב ז"ל לא כתבה אין לנטות מדבריו, דלרשב"ג קא מיבעיא ליה. וכיון דהלכה כתנא קמא לא שנא ג' ולא שנא י' אינה חוצצת ומרחיק ארבע אמות.
<h2>דף כו.</h2>
הא דתנן תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה, אסיקנא [כ"ז ע"א] השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. פירוש דעבד כר' יהודה והתפלל תפלת ערבית בפלג המנחה אחרון עבד, ודעבד כרבנן והתפלל בו תפלת המנחה עבד. וכתב רבינו האיי, לא שיהא עושה פעם כר' יהודה ופעם כרבנן, שאם כן עליו הכ(ו)ת(ו)ב אומר הכסיל בחושך הולך, אלא שיהא עושה מנהגו או כר' יהודה או כרבנן. ואע"ג דאסיקנא הכי, מתחזי כרבנן, דהא אמרינן לקמן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. ופירש תפלת שחרית עם הנץ החמה ותפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה, דאמרינן עלה לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי בדמדומי חמה מאי טעמא דילמא מטרפא ליה שעתא, והא מילתא לא שייכא אלא בתפלת המנחה. ואמרינן נמי במסכת תענית והשתא דקיימא לן כר' יוסי האידנא מאי טעמא פרסי כהני ידייהו במנחה דתעניתא, כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי כתפלת נעילה דמי. אלמא תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה כרבנן. ואפילו הכי אי עבד כר' יהודה עבד.
טעמייהו דרבנן בתפלת השחר ותפלת המנחה, משום דכתיב שנים ליום עולה תמיד, חלק היום חציו לשחר וחציו לבין הערבים. וסבירא להו דבקר עד ו' שעות שהוא חום היום. ועוד טעם אחר, דבבקר בבקר חלקהו לשני בקרים. ור' יהודה סבירא ליה דבקר עד חום השמש שהוא ד' שעות. ועוד טעם אחר, דסבירא ליה בבקר בבקר להקדים שעה אחת לבקר. וכיון דכתיב שנים ליום עולה תמיד, שניהם שוים, כשם שתמיד של שחר ד' שעות כך תמיד של בין הערבים ד' שעות דהיינו משש שעות ומחצה עד עשר שעות ומחצה. ועוד [נתנו] לו (נכון) [רבנן] רביע שעה לשני גזירי עצים כדאיתא במסכת יומא בפרק בראשונה.
תניא מעוות לא יוכל לתקון, זה שבטל ק"ש של שחרית או ק"ש של ערבית או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית. ודוקא שבטל במזיד, אבל שכח ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. ומסתברא דוקא תפלה, אבל ק"ש אין חובה למי שטעה ולא קרי ק"ש ערבית לקרות שחרית שתים. והא דאמרינן [ט:] הקורא מכאן ואילך לא הפסיד בברכות, הני מילי רשות, אבל חובה ליכא, כדאמרינן [ב.] אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, משמע הא אם עלה עמוד השחר אינם חייבין. ועוד אמרינן הכא או דילמא תפלה רחמי הוא וכל אימת דבעי מצלי, משמע דתפלה דוקא ולא ק"ש. והא דקתני בברייתא בטל, דמשמע טעה לא, משום תפלה הוא דקאמר הכי, אבל לק"ש הוא הדין לטעה. והר"א ז"ל כתב דהוא הדין לק"ש אם לא קרא ערבית קורא שחרית שתים. ולדבריו מה ששנינו בפרק ראשון אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. [דמשמע הא אם עלה עמוד השחר אין חייבין, הכי קאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם] בתורת ק"ש בעונתה. וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם.
<h2>דף כז:</h2>
אמר ליה ר' ירמיה בר אבא מי בדלת, אמר ליה אין בדילנא, פירוש, מן המלאכה. ודוקא כי האי גונא דליכא טעותא, הוא שיש לו להבדל מן המלאכה. אבל אם נתקשרו השמים בעבים והתפלל ערבית ואחר כך זרחה חמה, כיון שתפלתו בטעות היתה מותר במלאכה, לא שנא יחיד ולא שנא צבור, אלא שביחיד חוזר ומתפלל, וצבור הואיל והתפללו התפללו ואינן חוזרין ומתפללין. והכי הוא מסקנא דשמעתא. והא דאמרינן רב צלי של שבת בערב שבת, דוקא תפלה, אבל ק"ש עד צאת הכוכבים. ואע"פ שלא סמך גאולה לתפלה לית לן בה כיון דתפלת ערבית רשות. ואפילו למאן דאמר חובה לית לן בה, שמפני צורך [שעה] הוא מתפלל. ומקדש מבעוד יום, דהיה אוכל, דאין קדוש אלא במקום סעודה, וכיון [שלא] הגיע זמן ק"ש מותר לאכול קודם שיקרא ק"ש, ואין ספק בזה. והיינו דאמרינן השתא קדיש בין ק"ש [לתפלת ערבית, ולא אמרינן קדיש בין ק"ש] לתפלת שחרית, משום דבתפלת שחרית מיבעי לן למסמך גאולה לתפלה ובתפלת ערבית לא.
רב צלי של שבת בערב שבת. פירוש התפלל תפלת ערבית [של] שבת בערב שבת (תפלת) [בפלג] המנחה האחרון, דסבירא ליה כר' יהודה שאין זמן תפלת המנחה אלא עד פלג המנחה, ומכי שלים זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת ערבית.
<h2>דף כח:</h2>
הא דאמרינן אמר ר' יהושע בן לוי כיון שהגיע [זמן] תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל, לאו למימרא שאסור להתחיל ולאכול קודם שיתפלל, דאם כן מאי למימרא, מתניתין היא בפרק יציאות שבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לאכול וכו'. אלא הכי קאמר שאפילו התחיל מפסיק. ובהא לית הלכתא כותיה. ואיתא להא מילתא בפרק יציאות שבת.
<h2>דף כט.</h2>
אמר ר' תנחום אמר ר' אסי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. מיתיבי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס, ולא קשיא הא ביחיד הא בצבור, בצבור מאי טעמא משום דשמעה משליח צבור. אי הכי מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מפני ששומעה משליח צבור מבעי ליה. אלא אידי ואידי ביחיד ולא קשיא כאן דאדכר מקמי שומע תפלה כאן דאדכר לאחר שומע תפלה. מדקאמר אידי ואידי ביחיד, ולא קאמר אידי ואידי בין ביחיד בין בצבור, אלמא דוקא ביחיד אבל בצבור אפילו אדכר לבתר שומע תפלה אינו חוזר מפני ששומעה משליח צבור. ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק ולומר, דכי אמר אידי ואידי ביחיד רבותא אשמועינן, דאפילו ביחיד אינו חוזר היכא דאדכר מקמי שומע תפלה, אבל לעולם אפילו בצבור חוזר היכא דאדכר לבתר שומע תפלה. אפילו הכי מדהוה ליה למימר אידי ואידי בין ביחיד בין בצבור וקאמר אידי ואידי ביחיד, אלמא דוקא ביחיד אבל בצבור אפלו אדכר לבתר שומע תפלה אינו חוזר מפני ששומעה משליח צבור. וכן כתב דודי ר' אשר ז"ל. והא דאמרינן דאי אדכר לאחר שומע תפלה חוזר לראש, פירשו בירושלמי חוזר לשומע תפלה. ומדבר זה אתה למד דטעה ולא הבדיל בזו ובזו [לג.] חוזר להבדלה ואין צריך לחזור ולהתפלל. וי"ל שאני הבדלה שלכתחלה יש לו להבדיל בתפלה ובהבדלה, ועקר את רגליו חוזר בתפלה. והכי מסתבר, דמדקא מבעיא ליה לא הבדיל לא בזו ולא בזו מהו, ודאי על התפלה קא מיבעיא ליה, דאילו על הכוס, הא קיימא לן טעם מבדיל.
הא דאמרינן טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים ואדכר לאחר [שומע] תפלה חוזר לראש, פירוש לשומע תפלה, והכי פרישו בירושלמי. ומאי דאמרינן נמי בפרק שלשה שאכלו טעה ולא הזכיר של שבת או של יום טוב בברכת המזון ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש, בבונה ירושלים ולא לראש [ומאן דמפרש דחוזר להזן] לא מסתברא כותיה מדפרישו בירושלמי הכא חוזר בשומע תפלה.
והא דאמרינן דאי אדכר בתר שומע תפלה חוזר לראש פי' בירושלמי חוזר לשומע תפלה. ומדבר זה אתה למד דטעה ולא הבדיל בזה ובזה חוזר להבדלה ואין צריך לחזור ולהתפלל, וי"ל שאני הבדלה דלכתחלה יש לו להבדיל בתפלה ועקר את רגליו חוזר בתפלה. והכי מסתברא דמדקא מבעיא ליה לא הבדיל לא בזו ולא בזו מהו על התפלה קא מבעיא לה דאלו על הכוס ק"ל טעם מבדיל.
הא דאמרינן טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים ואדכר לאחר שומע תפלה חוזר לראש פי' בשומע תפלה והכין פירושו בירושלמי מאי דאמרי' נמי בפרק שלשה שאכלו טעה ולא הזכיר של שבת או של יום טוב בברכת המזון ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש בבונה ירושלים ולא להזן ומאן דמפרש דחוזר להזן לא מסתברא כותיה מדפי' בירושלמי הכא חוזר לש"ת.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלה קצרה, מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה וכו'. מדלא אמ' הביננו חותם בשומע תפלה בהזכרת השם, ובתפלה קצרה אינו חותם בהזכרת השם, אלמא בתפלה קצרה חותם ברוך אתה השם שומע תפלה.
תנו רבנן היה רוכב על החמור, אם יש לו מי שיאחז לו את חמורו ירד למטה ויתפלל ואם לאו ישב במקומו. ר' אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פירש ר"ש ז"ל שקשה עליו עכוב הדרך. ומפירוש זה אתה למד שיתפלל והחמור מהלך ואין צריך שיעמיד החמור. והכי נמי משמע לקמן דאמרינן גבי פלוגתא דר' שמעון בן אלעזר ורבנן, מר סבר תפלה מעומד עדיף. אלמא אם היה מתפלל בדרך מתפלל כשהוא מהלך. ואע"ג דאמרינן במסכת קדושין רוכב כמהלך דמי, אפילו הכי דעתו מיושב עליו עדיף.
אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למפק בארחא הוו מקדמו ומצלו וכי מטי זמן ק"ש קרו, כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל ולכשיגיע זמן ק"ש קורא. ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא את שמע ומתפלל. במאי קא מפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף. והלכתא כתנא קמא, דאבוה דשמואל ולוי קיימי כותיה. ומאי דאמר רב אשי לא חזינא להו לרבנן קשישי דעבדי הכי, בשבתא דרגלא קאמר, דכיון דאפשר לצלויי בזמנה מיושב, מוטב דלצלי מיושב בזמנה עם הנץ החמה ומסמך גאולה לתפלה ולא לאקדומה קודם זמנה עם ק"ש, אבל בהשכים לצאת לדרך תפלה מעומד עדיף. כך כתב רבינו האיי ז"ל. ונראה לי דוקא בשהשכים לדרך קודם שיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות, אבל לאחר שיכיר את חבירו ברחוק ארבע מאות קורא ק"ש ומתפלל, שלא אמרו לק"ש כותיקין אלא משום תפלה משום דכתיב ייראוך עם שמש, והכא כיון שמתפלל בביתו כדי שיתפלל מעומד, הוא הדין שיקרא ק"ש ויסמוך גאולה לתפלה. וכבר ביארתיה בפרק ראשון. והראב"ד פירש דכי אמר תנא קמא ומתפלל, אפילו קודם עמוד השחר קאמר. ויש רמז בזה בפירוש ר"ש ז"ל שכתב בפי' קודם [היום].
<h2>דף ל:</h2>
הכי גרסינן תניא טעה ולא הזכיר של ראש חדש בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין. ולא גרסינן בערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית, דאם כן ליקשי מינה לרב דתלי טעמא מפני שאין מקדשין את החדש אלא ביום.
אמר ר' יוחנן ובצבור שנו. איכא דמפרש ובצבור שנו, מפני ששומעה משליח צבור. ואם כפירוש הזה הוה ליה לאקשויי כדאקשינן לעיל אי הכי מפני שיכול לאומרה במוספין, מפני ששומעה משליח צבור מבעי ליה. אלא הכי פירושה ובצבור שנו מפני טורח צבור, אבל ביחיד מחזירין אותו. ומסתברא דוקא ביחיד שלא עם הצבור, אבל ביחיד עם הצבור אין מחזירין אותו מפני ששומעה משליח צבור, כדאסיקנא לעיל גבי שאלה בברכת השנים. ומיהו גבי שאלה אפשר דאפילו בשליח צבור חוזר, ולא חיישינן לטורח צבור, כיון דשאלה צורך כל העולם הוא, וכן מצאתי שכתב הרב דודי ר' אשר ז"ל.
כמה שוהה בין תפלה לתפלה כדי שיתחולל דעתו [עליו]. ירושלמי כמה כדי שיתחולל דעתו, כדי הלוך ד' אמות.
<h2>דף לג.</h2>
בעא מיניה רב אחא בר רב הונא מרב ששת טעה ולא הבדיל לא בזה ולא בזה מהו, אמר ליה טעה בזה ובזה חוזר לראש. פירוש טעה בזה ובזה, שהתפלל ושתה ולא הבדיל, חוזר לראש, שיתפלל ויבדיל בתפלה ובכוס. כך פירש ר"ש ז"ל. ומסתברא דלא צריך למהדר בתפלה, מדאמרינן לקמן טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה, ואי אדכר לאחר שומע תפלה חוזר לראש, ופרישו בירושלמי חוזר לשומע תפלה. והא נמי להא דמיא. ויש לומר דשאני הבדלה שיש לו להבדיל לכתחלה שני פעמים בתפלה ובהבדלה, ועקר את רגליו חוזר בתפלה ובכוס.
<h2>דף לד.</h2>
הא דאמר ר' חנינא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה, לא תימא הני מילי במי שטעה ואינו יודע להיכן טעה, אבל יודע היכן טעה חוזר למקום שטעה, אלא אפילו יודע להיכן טעה חוזר לראש, דהא מקשינן עלה דר' חנינא מהא דתנן מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה, ואם איתא לישני ליה שאני מתניתין דידע להיכן טעה, אלא לאו ש"מ דביודע להיכן טעה נמי אמרינן בג' ראשונות חוזר לראש, באחרונות חוזר לעבודה, באמצעיות חוזר לאתה חונן לר' חנינא, ולרב אסי לתחלת ברכה שטעה, כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל. והלכתא כרב אסי.
<h2>דף לד:</h2>
תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה. לא קשיא כאן בתחלה כאן בסוף. והא דאמרינן אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף, התם ביחיד המתפלל, הכא ביחיד עם הצבור כשאומר (מודים) מודים דרבנן כורע בתחלה ואינו כורע בסוף עם שליח צבור. ואיכא מאן דשני ליה בין כורע לשוחה. ומה שכתבתי הוא הנכון. והירושלמי מוכיח כן, דתני הכל שוחחין עם שליח צבור בהודאה, אמר ר' זירא ובלבד במודים. זעירא הוה סמיך לקרוביה כדי שיהא שוחח עמו תחלה וסוף. פירוש קרובא חזן. וכתב הראב"ד ז"ל נראה מן הירושלמי הזה ששוחחין במודים דרבנן בסוף. אבל אין משגיחין לשוח עם החזן בסוף הודאה, אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן. ור' זעירא היה מכוין מעט מעט כדי שיסיים עם החזן. והוא מה [שהיה] עושה רב נחמן ורב ששת. אפשר שהיו מכוונים עמו כמו שהיה עושה ר' זעירא, ונראים כאילו הם כורעים עמו תחלה וסוף.
<h2>דף לה.</h2>
קיימא לן כמאן דאמר כרם רבעי, אבל נטע רבעי מותר, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. ובכרם נמי דוקא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל פחות מכן מותר בלא פדיון למאן דנפקא לן מג"ש דתבואת הכרם, אבל [למאן] דנפקא לן מקדש הלולים כל שטעון הלול, אפילו גפן אחד טעון חלול. ובכל זה קיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואינו טעון חלול פחות מחמשת גפנים. וכן כתב רב אחא משבחא. אבל ערלה, כל עץ שמוציא פירות אפילו עץ יחידי חייב בערלה ואין ספק בזה. ומה שכתב ר"ש ז"ל בסוף פרק משוח מלחמה, שאין חייב בערלה פחות מחמשת [גפנים] דמקרי כרם, משום רבעי קאמר, כלומר אין חייב בערלה דליהוי טעון חלול בשנה רביעית פחות מחמשה. אבל בערלה ונטעתם כל מאכל כתיב.
<h2>דף לו.</h2>
אמר רב יהודה צלף של ערלה בחוצה לארץ אוכל את הקפרסין. מדנקט חוצה לארץ, אלמא סבירא ליה ערלה בחוצה לארץ הלכתא מדינה, ויש לומר דלעולם סבירא הלכה למשה מסיני, דהא אמרינן התם [קידושין לט.] [אימר כך נאמרה ודאה אסור ספקה מותר].
<h2>דף לו:</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפלפלי רטיבתא שמברך עליו בורא פרי האדמה, איכא לעיוני מאי טעמא לא מברכינן עליה בורא פרי העץ כיון דמחויב בערלה. ויש לומר, כיון דלאו אורחיה למיכל באפיה נפשיה לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ולא שהכל אלא בורא פרי האדמה. דהא מקשינן דרבא אדרבא, דאמר רבא האי המלתא דאתי מבי הינדואי שריא ומברכינן עליה בורא פרי האדמה, ושנינן לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא, וכי היכי דבהמלתא רטיבתא מברכינן [עליה] בורא פרי האדמה, הכי נמי גבי פלפלי רטיבתא. ואית דבעי מימר שעל התמרות הוא שכתב הרב ז"ל שמברך עליו בורא פרי האדמה אבל על הפרי עצמו מברך עליו בורא פרי העץ.
<h2>דף לז.</h2>
תנן התם על מעשה קדרה בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ואלו הן מעשה קדרה חלקא טרגיס סלת זריד אורז וערסן. פירוש חלקא חטי דמתברי באסיתא תרי תרי, טרגיס תלת תלת, זריד ד' ד', ערסן ה' ה'. והכי מפרש להו בסוף פרק מי שהפך את זיתיו. והוא הדין אי שליק לחיטי בעינייהו שמברך עליו בורא מיני מזונות, דהא מעיקרא הוה ס"ד לאוקמה למתניתין כר' יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא, אלמא אע"ג דשליק ליה בעיניה מברך עליו בורא מיני מזונות. ובעל הלכות גדולות כתב דאי שלקי ליה בעינייהו מברך עלייהו בורא פרי האדמה, מאי טעמא בעינייהו קיימי. ומה שכתבתי הוא הנכון.
הכוסס את החטה בתחלה מברך בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות. מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דפת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל, לא מחוור, דלא פליגי רבנן ור"ג בפת אורז ובפת דוחן אלא בברכה לאחריו, דר"ג סבר ברכה אחת מעין שלש, ורבנן סברי ולא כלום, אבל בברכה לפניו לא פליגי, וכי היכי דלר"ג מברך לפניו בורא מיני מזונות, שהרי מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש, ואין לך דבר שמברך לאחריו מעין שלש שיברך לפניו שהכל, וכיון דלר"ג על כרחיך מברך בורא מיני מזונות, הכי נמי לרבנן. ולא מצינו למימר דהא בהא תליא [מילתא], [דהא] פת אורז בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, אלא על כרחיך פת אורז ופת דוחן חד טכסיסא אינון שמברך עליו תחלה במ"מ ולבסוף בורא נפשות.
<h2>דף לז:</h2>
הא דקיימא לן גבי חביצא דלית ביה פרורין כזית מברך עליו המוציא ושלש ברכות, היכא דאיכא עליה תוריתא דנהמא, דוקא שאין לו לא שלמין ולא פתיתין שיבצע בהן, אבל יש לו, קיימא לן כרבא (לט:) דאמר מברך ואחר כך בוצע, ואין מברך בתחלה על פת הצנומה בקערה.
ירושלמי תני כל שאומרים עליו ג' ברכות אומר לפניו המוציא [וכל שאין אומרים אחריו ג' ברכות אין אומ' לפניו המוציא]. התיבון הרי פחות מכזית שאין אומרים עליו ג' ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא. אמר ר' יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. משמע מהכא דבפחות מכזית מברך עליו לפניו ואינו מברך לאחריו אפילו בבריה, דאמרינן לקמן (לח:) אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף, ופרכינן היכי מברך ר' יוחנן על זית מליח כיון דשקיל ליה לגרעיניה בצר ליה שיעוריה, ופרקינן ר' יוחנן זית גדול אכל דכי שקיל ליה לגרעיניה פש ליה שיעוריה. ומאי טעמא לא שני ליה בריה שאני. אלא לאו ש"מ דאפילו בריה פחות מכזית אינו מברך עליו לאחריו. ואע"ג דבירושלמי שני ליה בריה שאני, אנן אתלמודא דידן סמכינן. ויש לומר דתלמודא דידן סבר דלאו בריה בלא גרעינתה. [ירושלמי אכל אפילו פרדה אחת של ענב או פרדה אחת של רמון טעונה ברכה לפניה ולאחריה]. והא דתנן יש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, ודייקינן לקמן בפרקין למעוטי מאי, ופרקינן למעוטי ריחני, ומאי טעמא לא שני ליה בפחות מכזית. לא קשיא דהתם מיני חיוב קתני ופחות מכזית לאו מין חיוב הוא.
<h2>דף לח:</h2>
והלכתא המוציא לחם מן הארץ, דהמוציא נמי דאפיק משמע וכל שכן מוציא, ואע"ג דבשאר ברכות אומר בורא ולא אמר הבורא, מפרש בירושלמי שאין לברך מוציא שלא לערב את האותיות. ואע"פ שאומר לחם מן ולא קפדינן בערוב אותיות, שאני התם דלא אפשר. ואע"פ שיכול לומר המוציא מן הארץ לחם. לישנא דקרא אמרינן, דכתיב להוציא לחם מן הארץ.
אמר ר' יעקב בר אחא [ירושלמי פ"ו ה"ד] ושאר מינים כדרב"ג נצרכא משמע מהכא דבפחות מכזית מברך לפניו ואינו מברך לאחריו אפילו בבריה דאמרינן לקמן אמ"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית מליח ובירך עליו תחלה וסוף, ופרכינן היכי מברך ר' יוחנן על זית מליח (כגון) [כיון] דשקיל ליה לגרעיניה בציר ליה שעוריה, ופרקינן ר' יוחנן (לית) [זית] גדול (אבל) [אכל] דכי שקיל ליה גרעיניה פש ליה שיעוריה, ומאי טעמא לא שני ליה בריה שאני אלא לאו ש"מ דאפילו בריה פחות מכזית אינו מברך עליו לאחריו. ובהא פריך על הירושלמי דגבי האי עובדא דאכל ר' יוחנן כזית מליח מתרץ בירושלמי בריה שאני.
<h2>דף לט.</h2>
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניהם כרוב ודורמסקין ופרגיות, נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות, ולגלג עליו חברו, כעס בר קפרא ואמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס, אם חברך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, למה אתה מלגלג עליו. ולית הלכתא לא כבר קפרא ולא כמברך אלא [הלכתא] כמלגלג דקיימא לן שלקות בורא פרי האדמה וחשוב עדיף. [ואפילו תומי וכרתי שדרכן לאכלן חיים, מברך עליהם בורא פרי האדמה, וכל שכן בכרוב]. ואפילו למאן דאמר לקמן בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה [ומברך על] איזה מהן שירצה ולא אמרינן חשוב עדיף. שאני התם שהברכות שתיהן חשובות, אבל הכא שהכל לאו ברכה חשובה היא, שלא נתקנה (אלא) על דברים חשובים.
ירושלמי [פ"ו ה"א] תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר ר' חייא בר אבא הדא אמרה האי דנסיב עגולא ובירך עליה ולא אתי בידיה צריך לברך עלויה זמן תנינות. א"ר תנחום צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכתב הראב"ד ז"ל על זה נראה לי דהך גירסא אתיא כטעמיה דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ודלא כרבא דאי כרבא לא צריך ולא מידי. ותו גרסינן התם ר' זעירא בעיא אהן דנסיב תרמוסא ובריך עליו ונפל מיניה צריך לברך עלויה זימנא תנינית. מה בינה לאמת המים תמן לכך נתכון תחלה, וכתב הראב"ד ז"ל נראה לי דהך בעיא [לקולא] דלא עדיף מכוס לכל אחד ואחד שכלן שותים בברכתו של מברך. ותו אמרינן (כולה) נבגא דברכתא היא. אלמא כל דמנח קמיה ודעתיה עלויה חיילא ברכה עלויה. ולפי דעתי אין הנדון דומה לראיה דשאני התם שלכך נתכוין תחלה.
<h2>דף לט:</h2>
פת טמאה פת טהורה ר' חייא בר אבא אמר על הטהורה פת נקיה טמאה ופת קיבר (טמאה) טהורה מברך על אי זה מהן שירצה.
<h2>דף מ.</h2>
ברך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. פשיטא, לא צריכה [אלא] לר' יהודה דאמר דגן מין אילן הוא, אפילו הכי לענין ברכה לא, מאי טעמא, דכי מברכינן בורא פרי העץ, היכא דכי שקלת לפירא איתיה לאילנא אבל היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא לא מברכינן [עליה] בורא פרי העץ. תניא בתוספתא כל שמוציא עלים מעיקרו עשב הוא ובורא פרי האדמה מברכין עליו. כל שמוציא עליו מעצו אילן הוא ובורא פרי העץ מברכין עליו. זאת התוספתא כתב ר"ח ז"ל.
<h2>דף מ:</h2>
תניא ראה את הפת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, ראה את התאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. והלכתא כר' יוסי משום דלא אדכר בה מלכות, דקיימא לן כר' יוחנן דבעינן הזכרת השם ומלכות. ועוד יש לומר שאפילו הזכיר בה מלכות לר' יוסי לא יצא, ומיהו בהא לא קיימא לן כוותיה מעובדא דבנימין רעיא. בנימין רעיא כרך ריפתא, בתר דאכל אמר בריך רחמנא מריה דהאי ריפתא, אמר רב יצא, והא בעינן שלש ברכות, מאי יצא דאמר רב, ידי ברכה ראשונה, והא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דאמר בריך רחמנא מריה דהיא ריפתא. ולית הלכתא הכי אלא אם כן אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא מריה דהאי ריפתא, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר בעינן הזכרת השם ומלכות.
הא דתנן על הנובלות אומר שהכל, אוקימנא בושלי כומרא, אבל תמרי דזיקא בורא פרי העץ.
הא דתנן היו לפניו מינים הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה. מדברי הריא"ף ז"ל שלא פסק הלכה כמאן, נראה שהלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולפי הפסק הזה הא דאמר רב יוסף ואיתימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה תרגומא בששניהם חביבים עליו, ועובדא (מא:) דרב חסדא ורב המנונא דהוו יתבי [בסעודתא] אייתי לקמייהו תמרי [ורמוני] שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא אמר ליה [רב חסדא] לא סבירא מר [להא דאמר ר"י ואיתימא ר' יצחק] כל המוקדם בפסוק זה (הוא) קודם לברכה אמר ליה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ, וה"ה דהוה מצי לשנויי ליה תמרי חביבי לי אלא אי הוה משני ליה הכי הוה משמע דאי תרוייהו חביבי ליה הוה בריך ארמוני, משום הכי אמר דזה שני לארץ וזה חמישי לארץ לאשמעינן דאפילו תרויהו חביבי ליה מברך אתמרי ברישא.
<h2>דף מא.</h2>
הא דתנן היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך, וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה. מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא פסק הלכה כמאן, נראה שהלכה כחכמים, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולפי הפסק הזה הא דאמר ר' יוסף ואיתימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה, תרגומה בששניהם חביבין עליו. ועובדא דרב חסדא ורב המנונא דהוו יתבי, אייתו לקמייהו תמרי ורמוני, שקל רב המנונא ובריך אתמרי ברישא, אמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק זה הוא המוקדם לברכה, אמר ליה זה שני לארץ וזה חמשי לארץ. הוא הדין דהוה מצי לשנויי ליה תמרי כי חביבי ליה, אלא אי הוה משני ליה הכי הוה משמע דאי תרוייהו חביבי ליה הוה בריך ארמוני, משום הכי שני ליה זה שני לארץ וזה חמשי לארץ, לאשמועינן דאפילו תרוייהו חביבי ליה מברך אתמרי ברישא.
<h2>דף מא:</h2>
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. הנה רבו הפירושים בזה, ואני כותב מה שקבלתי מאבא מרי ז"ל ומה שנראה לי [אחריו]. והוא שרב פפא לא איירי אלא במיני פירות, שאם באו ללפת זהו מחמת הסעודה בתוך הסעודה שאינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. וטעמא דמילתא, מפני שהם טפלה לפת, לא שנא באו בשעת המוציא ולא שנא באו אחר המוציא שלא היה דעתו עליהם בשעת המוציא, אפילו הכי הפת פוטרתן, שהוא עיקר והם טפלה לו. והיינו מתניתין כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ובזה לא אשמעינן רב פפא מידי. וכי איצטריך רב פפא למפסק הלכתא, משום סיפא דמילתיה, דקאמר שלא מחמת סעודה בתוך סעודה, כגון פירות שלא באו ללפת, ואין טעונין ברכה לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן כיון שבאו בתוך הסעודה. לאחר הסעודה, כגון שבאו לקנוח, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ומה שפירש ר"ש ז"ל שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון לשובע טעונין ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם דלפטרו בברכת המוציא, קשיא לי הא דתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ואמרינן עלה בגמרא וכל שכן מעשה קדרה, ופירש ר"ש ז"ל עצמו שבא למזון ממש. אלא שיש לדחוק ולומר לדבריו, דהתם מיירי שבא בשעת המוציא והכא בדברים הבאים לאחר המוציא. ומה שפירשתי הוא הנכון. ולפי הפירוש הזה כרוב ודייסא וכל מעשה קדרה פת פוטרתן. והכי נמי אמרינן לקמן דפת פטר מעשה קדרה. [ולפירוש ר"ש ז"ל פת לא פטר כרוב ודייסא. [ולא] מסתברא כותיה דקא פטר מעשה קדרה]. ותאנים הבאים בתוך הסעודה שלא ללפת, לפירושא דידן אין טעונין ברכה לאחריהם, ולפירוש ר"ש ז"ל טעונין ברכה לאחריהם.
שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, אמר להם הואיל ופת פוטרתן. אי הכי יין נמי, שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו. שמזכיר שם הגפן, מה שאין כן בשאר פירות. ור"ש ז"ל פירש גורם ברכה לעצמו, שמברכין על היין בדברים הרבה אע"פ שאין צריך לשתייתו. [ורבינו חננאל ז"ל פירש דהכי קאמר, כיון דיין אית ליה האי מעלה דפוטר כל מיני משקין, משמע מהא דפת לא פטר שאר מיני משקין. וי"ל לפירוש רבינו חננאל דהכי קאמר, [כיון] דיין אית ליה [האי] מעלה דפוטר כל מיני משקין בלא סעודה מברך עליו. ומתרין פירושי קמאי] שמעינן מיהא שאם שתה מים בתוך הסעודה אין צריך לברך, שהפת פוטרתה, מדאיצטריך למימר שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו [משמע] אבל מים לא. והא דאמרינן לקמן לאפוקי ממאן דחנקתיה אומצא, דוקא שלא בסעודה. ויש מפרשין גורם ברכה לעצמו, שהאכילה והשתיה שני ענינים הם. ולפי הפירוש הזה אפילו מים נמי בעי ברוכי. וכפירושי קמא מסתברא, הילכך לא בעי ברוכי במיא.
<h2>דף מב.</h2>
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. אלא כי הא דאמר ר' חייא בר אשי שלש תכיפות הן וכו'. הילכך אם לא נטל ידיו מצי למיכל בלא ברכה. ואם נטל ידיו לא מצי למיכל בלא ברכת המוציא, דהוה ליה כמאן דאמר הבו נבריך דאסיר למשתי בלא ברכת היין. כך פירש הרב אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים. הכא נמי אסור למיכל בלא ברכת המוציא. ור"ש ז"ל פירש בלא ברכת המזון. ויש לומר שאף לדברי הרב אלפסי בנטל ידיו אין לו לאכול בברכת המוציא עד שיברך ברכת המזון, דתכף לנטילת ידים ברכה.
מתניתין, בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון. ואמרינן עלה בגמרא, לא שנו אלא שבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס. ודוקא באותו זמן שלא היה מצוי להם יין, אבל בזמן הזה ובארצות האלה שאדם קובע סעודתו בכל יום על היין, הוו להו שאר ימות השנה כשבתות וימים טובים.
ויין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון, משום דזה לשתות וזה לשתות. ומאי לאחר המזון לאחר סעודה, וקודם ברכת המזון. ויין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון, שזה לשתות וזה לשרות, ועדיף לשתות מלשרות. אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר שבתוך המזון שהוא לשרות. אע"ג דלא שוו אהדדי, לשתות עדיף. כך קבלתי מאבא מרי ז"ל. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר הפרפרת שלאחר המזון. פירש ר"ש ז"ל פרפרת שהוא פת הבאה בכסנין. וכי תימא והא קא תני סיפא ברך על הפת פטר את הפרפרת, ואמאי קא תני רישא ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר הפרפרת שלאחר המזון, והא פת פטרה ליה לפרפרת. איכא למימר דכי קא תני רישא ברך על הפרפרת שלפני המזון וכו', כגון דלא אכל פת אלא מעשה קדרה, ולפיכך הוצרך לומר דפרפרת שלפני המזון פטר את שלאחר המזון, אבל לעולם אי אכיל פת אפילו לא אכל פרפרת לפני המזון פת פטר לפרפרת שלאחר המזון. וכל שכן מעשה קדרה שלאחר המזון שהפת פוטרתה, מפני שמעשה קדרה לשובע הוא נאכל ופרפרת נמי מין פת היא ולפיכך פטר להו פת, מה שאין כן בפירות הבאים לאחר הסעודה שאינן נאכלין לשובע ולאו מיני פת נינהו ולפיכך טעונין ברכה לפניהם שאין הפת פוטרתן. והא דאמרינן בגמרא אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין, תרגומה בפת הבאה בכסנין בפני עצמה שלא עם הסעודה. וכן פירש ר"ש והרב אלפסי ז"ל. ואפילו הכי אינה טעונה ברכה לאחריה אלא בורא נפשות רבות, מתוך שמאכלה מועט עשאוה כפת אורז ופת דוחן דאסיקנא לבסוף ולא כלום. אבל אם באה בתוך סעודה או לאחר סעודה ולפני ברכת המזון פת פוטרתה. זהו הדרך שדרך בה ר"ש ז"ל והרב אלפסי ז"ל בפת הבאה בכסנין. ואי קבע סעודתיה עלוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות. אבל הראב"ד כתב דפת הבאה בכסנין בפני עצמה מברך לפניו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. והא דאמרינן בגמרא שאינה טעונה ברכה לאחריה וטעונה ברכה לפניה, תרגומא בשבאה לאחר הסעודה ולפני ברכת המזון, שברכת המזון פוטרתה, ומיהו כיון שבאה לאחר סעודה טעונה ברכה לפניה שאין הפת פוטרתה. וכי קא תני מתניתין ברך על הפת פטר את הפרפרת, דוקא בפרפרת שבתוך הסעודה, אבל בפרפרת הבאה לאחר סעודה אין הפת פוטרתה. והיינו דקא תני רישא ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, פרפרת שלפני המזון הוא דפטר לה אבל פת לא פטרה לה לפרפרת שלאחר המזון. זהו דעת הראב"ד. והוא חולק על ר"ש ז"ל והרב אלפסי ז"ל. ואין לזוז מדבריהם, כאשר כתבתי.
מתניתין היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן. פירוש בין בברכת המוציא בין בברכת המזון. ואי אמרי ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן אחד מברך לכולן. [וי"ל דברכת המוציא בעינן הסבה. וגם הראב"ד ז"ל כתב דבזימון בעינן הסבה, דכל זמן שלא הסבו כיחידים דמו. ומסתברא דבזמון בעינן הסבה מעובדא דתלמידי דרב דאמר רב אדא בר אהבה נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן]. ולא תימא הני מילי כשהיו יושבין מתחלה שלא על דעת אכילה הוא דבעינן הסבו, אבל אם מתחלה ישבו על דעת אכילה לא בעינן הסבו, אלא אפילו ישבו מתחלה על דעת אכילה בעינן הסבו, והיינו דאיצטריך בגמרא למימר הסבו אין ישבו לא, ולא פרכינן מרישא דקתני בהדיא היו יושבין.
<h2>דף מב:</h2>
ברך על הפת פטר את הפרפרת, וכל שכן מעשה קדרה. ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר. [ירושלמי, רב בשם ר' חייא רבה, פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה, אמר ר' יוחנן פליג, אמר ר' (מוכח) [מונא] לר' חזקיה במה הוא פליג בשאכל מאותו המין באמצע המזון, אתא ר' חגא בשם ר' זעירא אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון].
<h2>דף מג.</h2>
ובגמרא פליגי רב ור' יוחנן ביין והלכתא כר' יוחנן בתרווייהו לישני, דמהני הסבה ובעי הסבה. וכי מהני הסבה ליין, הני מילי לברכה שלפניו, אבל ברכה שלאחריו קיימא לן דאין זימון לפירות. [ומסתברא דדוקא יין דשייך ביה קביעותא, אבל פירות לא מהני הסבה]. והראב"ד כתב משכחת לה בברכה אחרונה כגון יין שבא להם אחר המזון, שכבר בא להם הזימון על ידי הפת, וכמו שברך להם האחד כך מברך להם ברכה אחרונה. וכן אנו צריכין לפרש מעשה דר"ג וזקנים שהביאו להם כותבות ונתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך ברכה אחרונה, וכיון דאין זימון לפירות אמאי בריך איהו, כולהו נמי בריכו לנפשייהו. אלא ש"מ בסוף סעודה הביאום ואחד מברך לכולן. ויש שפירשו שמה שנתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך, לברך ראשון קאמר, ולא שיצאו אחרים בברכתו.
אמר זעירי כל המוגמרות כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק, שמברך עליו בורא מיני בשמים, הואיל ומין חיה הוא. מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית ר' ושל בית קיסר ועל הדס שבכל מקום. תנא הדס וכל דדמי ליה. והאי דנקט אפרסמון של בית ר' ושל בית קיסר לאו למעוטי שאר עצי בשמים, אלא למעוטי שאר אפרסמון מפני שאינם זכים כאותן של בית ר' ושל בית קיסר. ועוד יש לפרש שלא בא למעט אלא המוגמר שאין גוף הבושם בא לפניו, אבל בבית ר' וקיסר גוף הבשם בא לפניו. והוא הדין נמי לשאר אפרסמון בעלמא אם היו מביאין לפניו גוף הבשם מברכין עליו. ואית דגרסי תיובתא. ולאו מילתא הוא, דהא בסמלק וחלפא דימא וכרכום דגנונייתא אמרינן בשמעתין שמברך עליהם בורא עצי בשמים. ועוד מאי שנא הדס משאר עצי בשמים. ולהאי פירושא גרסינן תיובתא. שהרי כל המוגמרות אין גוף הבושם בא לפנינו. אך הרב אלפסי ז"ל פסק כזעירי, ולא גרס תיובתא.
<h2>דף מג:</h2>
[הריא"ף ז"ל הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס ופוטר את השמן, ופסק הכי. משמע מדבריו ששניהם באו להריח. ור"ש גרס מברך על ההדס וחוזר ומברך על השמן. ופירש ר"ש ז"ל שהשמן בא לסוך להעביר זוהם המזון, ומברך עליו בורא שמן ערב. בספרים שלנו יש בהן גבי הא דאמר רב פפא משמיה דרבא הלכה כב"ה. ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד. הילכך הלכה כר"ג המכריע. והריא"ף ז"ל פסק כב"ה, משמע דלא גריס ולא היא].
<h2>דף מד.</h2>
ומסתברא דכל ברכה אחת מעין שלש דאורייתא ובורא נפשות דרבנן, ונפקא מינה לספק ברך ספק לא ברך, דבדאורייתא חוזר ובדרבנן אינו חוזר [וממה שאמר בתחילת פרק זה יליף מז' המינים] הא דמסקי' בברכה מעין ג' שחותם על הארץ ועל הפירות דוקא בשאר מיני ז' אבל ביין חותם על הארץ ועל פרי הגפן. ירושלמי שכתב הראב"ד ז"ל מהו להזכיר בברכה אחת מעין ג' מעין המאורע כגון שבת ויו"ט.
והא דתנן ר' עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות. מסתברא דרבי עקיבא מדקאמר אפילו, כר"ג סבירא ליה. וכיון דלא קיימא לן כר"ג לא קיימא לן כר' עקיבא, ואין מברך עליו שלש ברכות, דמי עדיף שלק מפת חטים שאין הפרוסות קיימות, ולא מברכינן ברכה אחת מעין שלש, כיון שאינו מחמשת המינין, דמפת אורז הוא דאתי רב ושמואל שאע"פ שאינו מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות, אבל משלק לא, מדלא פריש במעשה קדרה שלק. וכיון דאינו מברך עליו במ"מ אלא שהכל או בפה"א אינו מברך עליו ברכה אחת מעין שלש. [ומיהו איכא למימר שאני מעשה קדרה דמברך עליו ברכה מעין שלש אע"פ שאינו מזונו].
<h2>דף מד:</h2>
אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבינו על הביעא ועל הקופרא בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, אבל ירקא לא. ר' יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא. רב פפא אמר אפילו מיא. והלכתא כרב פפא, דאמר רב אשי אנא כי מדכרנא עבידנא ככולהו. מיתיבי כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש שטעון לפניו ואין טעון לאחריו, בשלמא לר' יצחק למעוטי מיא, אלא לרב פפא למעוטי מאי, למעוטי מצות. ולבני מערבא דלבתר דמסלקי תפלייהו מברכי אקב"ו לשמור חוקיו למעוטי מאי, למעוטי ריחני. ומדלא שני ליה למעוטי שאר מצות, ש"מ דלא שני להו לבני מערבא בין תפלין לשאר מצות, דבכולהו מברכי לאחריהם לשמור חוקיו. ויש לומר דלעולם לא מברכי אלא אתפלין, וכיון דלאו כלל הוא לכל מצות לא הוי מין ומתניתין לא קא תני אלא מין. ובירושלמי משמע תפלין דוקא, משום דכתיב ושמרת את החוקה הזאת.
השותה מים לצמאו אומר שהכל. למעוטי מאי, למעוטי מאן דחנקתיה אומצא. ודוקא במים דליכא הנאה אלא אם כן שותה לצמאו, אבל במידי אחרינא דמתהני מיניה אפילו אכיל ושתי לרפואה מיחייב לברוכי. והכין אסיקנא לעיל גבי שתיתא וגבי שמן דשתי ליה על ידי אניגרון.
<h2>דף מה.</h2>
איתמר שנים שאכלו כאחד, רב ור' יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנין וחד אמר אין מזמנין. תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין, דאמר ר' יוחנן שנים שאכלו אחד מהן יוצא בברכת חברו, והוינן בה מאי קמ"ל שמע ולא ענה יצא, עד השתא לא אשמעינן שמע ולא ענה יצא, וא"ר זירא לומר שאין ברכת זמון ביניהם תסתיים. וקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. אבל נשים אע"ג דמאה נשים כתרי דמו, [אפילו הכי] מזמנות לעצמן אם ירצו, דדעות שאני. ואיכא מאן דפריש דעות שאני, אפילו חובה נמי איכא. וכפירושא קמא מסתברא, הילכך נשים אם רצו מזמנות לעצמן. אבל נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא.
תניא השמש שעומד על שנים אוכל עמהן אע"פ שלא נתנו רשות, עומד על שלשה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נ[י]תן לו רשות.
<h2>דף מה:</h2>
אמר אביי שנים שאכלו מצוה ליחלק. דוקא בברכת המזון שהיא מן התורה וכתיב נמי ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך, אבל בברכת המוציא שהיא מדרבנן אין מצוה ליחלק. ובמתניתין נמי קא תני בא להם יין אחר המזון אחד מברך לכולן. ואי קשיא לך הא דתניא בפרק אלו דברים היו יושבין בבית המדרש והביאו להם אור בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן, משום בטול תורה. טעמא דמשום בטול תורה, הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו. לא קשיא, דשאני אור שאין הנאתן כאחד, וזה שבא לפניו האור ראשון נהנה ראשון, ולפיכך אי לאו משום בטול בית המדרש אין לו להמתין עד שיהנו כולן. אי נמי הכי קאמר משום בטול תורה מצוה שיברך אחד לכולן, הא לאו משום בטול תורה הרשות ביד כל אחד ואחד לברך לעצמו, ולעולם אם ירצו אחד מברך לכולן. ועל זה הטעם התירו לקדש אחד לכולן ולהבדיל. רק ר"ש ז"ל פירש דהוא הדין בברכת המוציא שמצוה ליחלק אפילו הסבו.
שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד. הראב"ד כתב משמע שאם לא היה מפסיק לא (היה) [היו] מזמנין ולא היא, הם מזמנין עליו אע"פ שדעתו לאכול, אבל הוא צריך להפסיק כדי שיצא עמהן ידי זימון שהרי נתחייב בו, זה כתב הראב"ד ז"ל. ועוד כתב דלכל הברכה הוא מפסיק, ואינו אוכל אלא אם כן נוטל ידיו ובוצע בתחלה, לפי שכבר נתחייב בזמון, ועל כרחו הפסיק אכילתו בברכת המזון, ומיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ואיך יתכן לאכול באמצע הברכה, כי הזמון א' מן הברכות של מזון הוא, ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים ברכותיו. והא דאמרינן לקמן עד היכן ברכת הזמון, לאו אהא מילתא קאי, דבהא לכל הברכה צריך להפסיק. אלא אהא דלעיל קאי, שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לשוק קוראין ומזמנין עליו. ואע"פ שהראב"ד כתב כך, נהגו העם להפסיק עד נברך, וחוזר ואוכל בלא ברכת המוציא ובלא נטילת ידים. וטעמא דמילתא, שמה שאמרו אחד מפסיק לשנים, מדעתו הוא ולא בעל כרחו, [ואשמעינן שדרך ארץ הוא להפסיק אחד לשנים]. ולא הוי הפסק הזמון שהוא מדעתו, ולא גרע מיצא לשוק שאינו זקוק לעמוד עמהם אלא עד נברך לרב נחמן ועד הזן לרב ששת, הכא נמי לא שנא.
הא דאמרינן בא ומצאן כשהן מברכין עונה ברוך ומבורך, דוקא בשלשה, שגם הם אינן מזכירין את השם. אבל בעשרה שהם מזכירין את השם גם הוא מזכיר את השם ואומר ברוך השם המבורך.
<h2>דף מו.</h2>
עד היכן ברכת זמון רב נחמן אמר עד נברך, רב ששת אמר עד הזן. פירוש אהא דלעיל קאי, שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו והוא דקרו ליה ועני. וקאמר רב ששת עד הזן יש לו לשמוע הברכה. ומיהו אפילו לרב ששת יחיד אומר הזן. והא דאמרינן נימא כתנאי וכו' דמאן דאמר שנים ושלשה קסבר עד הזן, לאו למימרא דבשנים ליכא אלא שתי ברכות. אלא הכי קאמר, מדקא אמר שנים ושלשה ולא אמר ארבעה, ש"מ דברכת זמון והזן כחדא ברכתא היא, ור"ש ז"ל פירש דאליבא דרב ששת אין יחיד אומר הזן. ולא נהיר, דאם כן כל המשניות ששנינו שלש ברכות איצטריכינן למימר אליבא דרב ששת דג' ברכות הן עם הטוב והמטיב וקסבר הטוב והמטיב דאורייתא.
<h2>דף מו:</h2>
להיכן הוא חוזר, רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש, ורבנן אמרי למקום שפסק. פירוש אהא דלעיל קאי, שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק ועמד עמהן עד שברכו ברכה אחת או שתים, להיכן הוא חוזר. ואסיקנא למקום שפסק. ורב אלפסי ז"ל פירש בענין אחר.
<h2>דף מז.</h2>
הא דאמר רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע, פירשו בירושלמי שאם היה כל אחד אוכל מככרו רשאין לטעום קודם שיטעום הבוצע.
ירושלמי בפרק כיצד מברכין, בא בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך. מה פליגין, מה דמר רב בשאין כולן זקוקין בככר אחד, מה דמר ר' יהושע בן לוי בשהיה כוסו בידו. פת טמאה [ו]פת טהורה ר' חייא בר אבא אומר על הטהורה. פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהן שירצה. ירושלמי בפרק הרואה, תני המסך רגליו הופך כלפי דרום. אמר ר' אסי מתניתין מן הצופים.
<h2>דף מז:</h2>
הא דתנן והכותי מזמנין עליו, רמינן עלה מהא דתניא אין מזמנין עליו על עם הארץ בחבורה. ותרצה אביי בכותי חבר, רבא אמר אפילו תימא בכותי עם הארץ ובעם הארץ דרבנן, דתנן איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו, וכותי עשורי מעשר דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים מדקדקין בה יותר מישראל. והאידנא [עשאום] כגוים גמורים בפרק הכל שוחטין.
תנו רבנן איזהו עם הארץ כל שלא קרא את שמע שחרית וערבית דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר כל שאינו מניח תפלין, בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית בבגדו, ר' יונתן בן יוסף אומר כל שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ר' נתן אומר כל שאין לו מזוזה בפתחו, אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. רב מנשיא בר תחליפא תנא הלכתא ספרא וספרי ולא שמש תלמידי חכמים, ולא אזמין עליה רמי בר חמא, שכיב רמי בר חמא. אמר רבא האי דנענש רמי בר חמא משום דלא אזמין [עליה] דרב מנשיא בר תחליפא. והא תניא אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. שאני רב מנשיא כיון דשמע שמעתא מפומייהו דרבנן וגריס להו, כצורבא מרבנן דמי, ורמי בר חמא לא שמיע ליה. מסתברא אע"ג דרמי בר חמא סבירא ליה כאחרים, אפילו הכי כיון דרבא אוקמה למתניתין דכותי כרבנן דאמרי כל שאינו מעשר פירותיו, הלכה כרבנן ולא כאחרים.
הא דתנן אכל טבל אין מזמנין עליו אוקימנא בטבל טבול מדרבנן, היכי דמי כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. ושמעינן מהא שאין מזמנין על מי שאכל ולא הפריש חלת האור שהוא מדרבנן. וטעמא דמילתא, לאו מפני שאינו חייב בברכת המזון, אלא מפני שאינו קביעות.
הא דתנן והנכרי אין מזמנין עליו, רמינן עלה פשיטא, לא צריכא בגר שמל ולא טבל דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. ושמעינן מינה הא אם מל וטבל מזמנין אע"פ שהוא עם הארץ, מאחר שאינו עם הארץ בפשעו, ואע"ג דמצינו לפרושי ולדחוקי כגון שלמד הרבה בין מילה לטבילה, אפילו הכי מסתברא כדפרישנא.
אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניפין לעשרה. ואמר ר' יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין. אמר רב יהודה אמר רב תשעה ונראין כעשרה מצטרפין, איכא דאמרי דאגידי מיגד ואיכא דאמרי דמבדרי בדורי. אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין, אמר רב נחמן ארון גברא הוא. אמר ר' אמי שנים ושבת מצטרפין, אמר רב נחמן שבת גברא הוא. אמר ר' אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. אמר ר' יוחנן קטן פורח מזמנין עליו, תניא נמי הכי קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, לא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן. הא גופא קשיא, אמרת קטן שהביא שתי שערות הביא אין לא הביא לא, והדר תני אין מדקדקין בקטן. לאתויי מאי, [לאו] לאתויי פורח.
<h2>דף מח.</h2>
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. פירוש [לית] הלכתא ככל הני שמעתתא דאמרן, בקטן המוטל בעריסה ולא בתשעה ועבד ולא בתשעה ונראין כעשרה ולא בתשעה וארון ולא בתשעה ושבת ולא בשני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, בכולהו הני אין מזמנין עליו. אבל בקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרב אלפסי ז"ל אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו. ומסתברא דוקא לעשרה, אבל לשלשה בעינן פורח. דאע"ג דשמעתא מדחיא מתני' לא מדחיא, דבעינן פורח, ולאו כל כמיניה דרב נחמן לאפלוגי אמתניתא דבעי פורח. עוד יש לומר דאפילו לשלשה לא בעינן פורח, ולא פליג אמתניתא, דלרב נחמן הכי קא אמר אין מדקדקין בקטן לאתויי יודע למי מברכין אע"ג דלא הביא ואע"ג דלא פורח. הא דתנן קטנים אין מזמנין עליהם, דוקא בשאינו יודע למי מברכין, אבל בשיודע למי מברכין מזמנין עליו בשלשה [אע"ג דלא פרח]. וכן עמא דבר. ירושלמי, תני קטן וספר תורה עושין אותו סניף, אמר ר' יודן כמו מתנית' קטן לספר תורה עושין אותו סניף, ר' אבינא אמר אתפלגון רב יהודה ורב הונא ותרוייהו בשם שמואל חד אמר כשידע בטיב ברכה וחד אמר כשידע למי מברך. אמר ר' ניסה כמה זמנין אכלית עם ר' תחליפא אבא ועם ר' ענייני בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות.
תני עלה והסב וטבל עמהם אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנין עליו, דברי חכמים, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן. תני שנים [שאכלו] פת ואחד ירק מזמנין, מתניתא כרשב"ג. [ובב"ר פליגי רשב"ג ורבנן, אליבא דרבנן אין מצטרפין עד שיאכל כזית דגן, ואליבא דרשב"ג מצטרף אפילו בטבל לחודיה לשלשה]. וכתב הרב ראב"י ז"ל בתשובות שאלות דהוא הדין לקדיש ולקדושה שמצטרף אם יודע למי מברכין. והביא ראיה מהא דתנן במגלה קטן [קורא] בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. מדקאמר שאינו עובר לפני התיבה להוציא אחרים ידי חובתן, מכלל דמצטרף. אבל הראב"ד כתב דלתפלה בעינן גדול ממש, דהכי איתא בבראשית רבה בפרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים. וכן כתב רבינו האיי דבעינן גדול ממש לתפלה. והא דתנן לא יפרוס על שמע, לא מיבעיא קא אמר, לא מיבעיא לאצטרופי דלא מצטרף, אבל להוציא סד"א כיון דתפלה וברכות דרבנן, וקטן שהגיע לחינוך דרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן, קמ"ל דלא, משום כבוד צבור, שגנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן.
<h2>דף מח:</h2>
אמר ר' חנינא בר' יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל ירק ושתה כוס יין מצטרף, ולהוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ודוקא שלא אכלו הרבים אלא כזית, אבל אם אכלו ושבעו, אין זה שאכל כזית מוציאן, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. וכבר ברירנא לה בפרק מי שמתו. [ויש לר"ש ז"ל סברא אחרת בזה, דכיון דגברא מיחייב מדאורייתא אע"ג דלא אכל אלא שיעורא דרבנן, מפיק מאן דאכל שיעורא דאורייתא, מה שאין כן באשה שאין לה חיוב אלא מדרבנן, ולא מפקא גברא דמחייב מדאורייתא. וקטן שאני שאין לו חיוב אפילו מדרבנן, אלא אביו הוא שחייב לחנכו. וקשיא לן להאי סברא הא דאמרינן בפרק מי שמתו גבי אשה מברכת לבעלה, דאיהי לא מיחייבא אלא מדרבנן אינה מוציאה את בעלה אם אכל שיעורא דאורייתא.
<h2>דף נ.</h2>
אמר רבה תוספאה הני תלת דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מינייהו ובירך לדעתיה, אינהו נפקי בזמון דידיה, איהו לא נפיק בזמון דידהו, לפי שאין זמון למפרע.
מתניתין. שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזמון וכו'. ירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים. אמר ר' ירמיה והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. וכן בשיש שמש ביניהם אין השמש מצ(ט)רפן אלא כשהסבו מתחלה על מנת כן. ומסתברא דאפילו בבית אחד ומקצתן רואין זה את זה צריך שיסבו על מנת כן.
<h2>דף נ:</h2>
ת"ר יין בין שנתן לתוכו מים בין שלא נתן לתוכו מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין נוטלין הימנו לידים. והא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו [בפת], לית הלכתא כותיא, [דסבירא ליה כר' אליעזר דאמר עד שלא נתן לתוכו מים נוטלין הימנו לידים. ומיהו בשנתן לתוכו מים מודה ר' אליעזר שאין נוטלין ממנו לידים, משום דגבי נטילת מים בעינן מים, דכתיב וידיו לא שטף במים. ובשלא נתן לתוכו מים הוא יין, אבל אם נתן לתוכו מים מי פירות הוא אליבא דר' אליעזר. ורבנן [לא] סבירא להו דשמואל, אבל לר' אליעזר חזינן בהדיא דסבירא ליה כשמואל. והראב"ד פירש דנוטלין ממנו לידים דתני בברייתא לא להיתר אכילה, אלא לנקות. ובלא נתן לתוכו מים לא חיישינן להפסד אוכלין. אבל בנתן לתוכו מים, כיון דחזו לברכת המזון, אין נוטלין. ורבנן סבירא להו אעפ"י שלא נתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים. אלא עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. ולהאי גירסא הוא הדין אם נתן לתוכו מים נוטלין ממנו לידים, דלא חייש ר' אליעזר להפסד אוכלין. והאי דנקט עד שלא נתן לתוכו, משום בורא פרי העץ נקט לה].
הא דתניא שכח והכניס משקין לתוך פיו בולען, פירוש ואינו מברך עליהן, דהוה ליה כמי שאכל ולא ברך שאינו חוזר ומברך אם גמר סעודתו. והר"ר משה ז"ל כתב במשקין חוזר ומברך ובאוכל אינו חוזר ומברך. וטעם הרב ז"ל כתב בזה דשאני משקין הואיל ובלען לאחר שנזכר.
<h2>דף נא:</h2>
מתניתין. בא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו כוס ב"ש אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון וב"ה אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. אלמא ברכה טעונה כוס. ותניא נמי הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין [ועל המאור] ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. וגרסינן בפרק ערבי פסחים, ש"מ מיהא מתניתא תמני, ש"מ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וש"מ ברכה טעונה כוס, וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור, וש"מ טעם מבדיל, וש"מ המברך צריך שיטעום, וש"מ טעמו פגמו, וש"מ אומ' שתי קדושות על כוס אחד, וש"מ ר' יהודה היא ואליבא דב"ש, ובה[א] בלחוד לית הלכתא כי הא מתניתא, דקיימא לן כר' יהודה ואליבא דב"ה דבשמים ואחר כך מאור.
<h2>דף נג.</h2>
ת"ר היה מהלך חוץ למדינה וראה אור, אם רוב גויים אינו מברך. אם רוב ישראל מברך. הא גופא קשיא אמרת אם רוב גוים אינו מברך הא מחצה על מחצה מברך, והדר תני אם רוב ישראל מברך, הא מחצה על מחצה אינו מברך. בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה מברך, ואיידי דתנא רישא רוב גוים תנא סיפא רוב ישראל. ראה תינוק ואבוקה בידו, בודק אחריו, אם גוי הוא אינו מברך אם ישראל הוא מברך, מאי איריא תינוק אפילו גדול נמי. אמר רב יהודה אמר רב הכא בסמוך לשקיעת החמה עסקינן, גדול ודאי גוי הוא, תינוק דילמא ישראל הוא קטן ואקרי ונפיק.
מפירוש ר"ש ז"ל משמע שאין מברכין על האור אלא אם כן נעשה לאורה, פרט לשנעשה לבשל ולחמם ולכבוד שאין מברכין עליו. וגחלים לוחשות שמברכין עליהן, אפשר שנעשו לאורה, או השתא או מעיקרא כשהדליק העצים. והראב"ד כתב שמברכין על האור שנעשה לבשל ולחמם, ואין ממעטין אלא הנעשה לכבוד [בלבד].
תני חדא אור של תנור וכירה ושל כבשן מברכין עליו. ותניא אידך אין מברכין. לא קשיא כאן בתחלה כאן לבסוף. פירוש, בתחלה אינו עשוי לאורה אלא לשרוף האבנים בכבשן, ולאפות את הפת בתנור ולבשל התבשיל בכירה, ואין מברכין על האור העשוי לבשל, והוא הדין אם עשוי לחמם שאין מברכין עליו. בסוף, מברכין עליו, שהוא עשוי לאורה. זה הדרך פירש ר"ש ז"ל. והראב"ד ז"ל וכן פירש רבינו האיי בתחלה לא ציל נהוריה, בסוף ציל נהוריה ומברכין עליו. אי נמי בתחלה לא נשתמשו בו [בשבת] ואור ששבת הוא, בסוף נשתמשו בו [בשבת] ולאו אור ששבת הוא ואין מברכין עליו. איתא ספרי דכתיב בהו ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור עבה בפי הכבשן מברכין עליו ואם לאו אין מברכין עליו.
אמר רב יהודה בשמים של בית הכסא ושמן העשוי לעבר את הזוהמא, שמביאין בתוך הסעודה לסוך ידים מזוהמות, והוא מבושם מבשמים, אין מברכין עליו בורא עצי בשמים, אלא מברכין עליו בורא שמן ערב אם של אפרסמון הוא. כדאמרינן בכיצד מברכין האי משחא דאפרסמא מברכין עליו בורא שמן ערב. והא דאמרינן התם במשחא כבישא ובמשחא טחינא מברכין עליו בורא עצי בשמים, לאו בבא בתוך הסעודה, (אל) [ולא] בבא (בתוך) [בסוף] הסעודה, (ולא) [אלא] בבא להריח. ויש מפרשים דבמשחא דאפרסמא מברכין עליו בורא שמן ערב אפילו עשוי להריח, ואפילו הכי אין מברכין עליו בורא עצי בשמים מפני שאין גוף הבושם בתוכו, אבל משחא כבישא ומשחא טחינא גוף הבושם בתוכו כבישא או טחינא, ולפיכך מברכין עליו בורא עצי בשמים. והא דתניא בכיצד מברכין הביאו לפני שמן והדס בית שמאי אומרים מברך על השמן וחוזר ומברך על ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס וחוזר ומברך על השמן, אמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו. פירש רש"י הביאו לפניו שמן והדס בתוך הסעודה, שמן לסוך להעביר את זוהם האוכלין והדס להריח. אני אכריע, לצד [ב"ש, שמן] זכינו לריחו ולסיכתו, כגון משחא כבישא, הילכך שמן עדיף. זה לר"ש ז"ל. וגריס בסופא דשמעתא ולא היא, כלומר לא אמר רבא הלכתא כב"ה, אלא רב פפא איכסיף והשמיט עצמו לכך. לפי הגירסא הזאת הלכה כדברי המכריע. והריא"ף פסק הלכה כב"ה. אלמא לא גריס ולא היא. וגירסת הריא"ף ז"ל אינה כגירסת ר"ש, שהרב גריס ב"ש אומ' מברך על השמן ופוטר את ההדס. משמע שברכת ה[שמן] וההדס שוות שהשמן בא נמי להריח, שאם אין ברכותיהן שוות היאך פוטרות זו את זו. אבל לגרסת הר"ש ז"ל אין ברכותיהן שוות, שהשמן בא להעביר את זוהם האוכלין, ומברך עליו [בורא] שמן ערב. ולפיכך אין זו פוטרת את זו, אלא מברך על זו וחוזר ומברך על זו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
<h2>דף נג:</h2>
קיימא לן כרבא דאמר יאותו ממש, הילכך כל הני מתניאתא דתנו לעיל היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב ישראל מברך, תרגומא שהוא סמוך לאור. אי נמי אינו סמוך, והאור גדול כל כך שיכיר בין דינר לאיסר.
עונין אמן אחר ישראל המברך, ואע"ג דלא שמע כל הברכה. והוא שלא אכל. אבל אכל אינו יוצא באמן אלא אם כן שמע כל הברכה.
<h2>דף סא:</h2>
ירושלמי בפ' הרואה תני המסך רגליו הופך עיניו כלפי דרום א"ר אסי מתניתי' מן הצופים.
